Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 57

57 יייית חצי• גינת ניסן משכן הבחורים בקדקין ובכל מקומות מושבותיהם שמכניסין שמה כל איש מצוק מצוק מצוק העתים לשאן> לוח, רעבים וגם צמאים שם ימצאו יילגוכב לנפשם. אנא’ שלח' ששון ישעך למען אצהיר בין שורתם, ובבקר תודתי תקדמך, דברי בנך החפ ך חיים. HiPÖ, בני הנחמד! אסור וקדם צלעתי בינות׳ גשפרך כתוב עלי שגיאות מי יבין? שברתי קדרתי אשוגבנתו אבוננהו עד אשל מצאתי בקשתי — אן׳ כי קשת השופר במתנך ובוקר גומל יהיה נצה, בשפלות ידים ידלוף הבית, חלפות לאו ונהפוך המהפך, והאות על מקומו ישיב בדעת חדלי לבך ימלאו, אס ייי העמודים במכתבך ידודון ידודון לפאת ימה וקדמה ינעו אמות השיעים, החמור למומר היוצר נהפך תחת שור שור אשורנו ועיניך עניך המר ימירו ורפאות תהי לשריך להבין משוגתך אשר שגית בפסזותך. — ועתה בני שמע לאמיתי ואחותי בעיניך, בן שבעים שנה אנכי היום מלאתי ימי הלכתי בדרך ישרים מורשה קהלת יעקב כפעם בפעם שמעתי קול אלהיס! "מתהלך במחנה 5ירא עלילה על בני אדם, מראש הרים יצומו", ראו זה חדש מקרב בא נאל מקדשינו? בירחי קדם שרשו, ונחל קדמונים גרפו — ועתה ברוב העתים תפקחנה עיני העם ואחרון על עפר יקום, שוא שקד שומר עד-בוא חליפתה עדיה יעירו קשתם שבועות משות כל שתום לא עממך, ע״כ חזק ואמן בתולת יי' וגם מדרך ארן אל תנח ידך ולשכל מלים בכל עם ולשון אל תבוז ולוח ה' הניחך. המתחקדים נעם מעשיפי שמורים ושלית על שפם יעשו, קולם קול המלה כקול מחנה מחון תלונה ללא יועיל, בכרה קלה עדיה לבלום בל קלוב אליך יזננו כל הנכשלים אחריהם, עבש׳ פרדות תחת מגרפותיהם, הרב יעבוד לעיר, ותקות אנוש עלי ארן האבידו, אנשי אמונה יען תורתם אמונתם נלכדו בשחיתותם, למען לא ימוש המקרה להחיות נפשות ביתם, ובימי רענון ישבעו כיש התרעלה בידם ויגר מזה מי מריבת קודש. וידי עם הארן תבהלנה מדרכם כשל למו, לתאוה יבקשו נפרד ובין עצומים יפרדו זורעים קוצים וקוצרים עמל תאנים הלאת צו לצו יענו הידד כדורכים על במתי אל ובתוך ריב חרפתם חדה מזאבי ערב שמים אגודות אגודות פרעות ביהודה. בזעת אפיס בי אז צוחתם מלאה הארן בקראם האח על מקדשי ישראל בית אלהים צדיקים יבואו בו כי נחלה — הזאת לחשאה תחשב בתמול כל זכר המכוה צרעת נושנת ומראה עמוק! מן אור התבונה לצמק בהוללים לשיר שירי עגבים נגינות שותי שכר, הלא כה תל באנוש תהתל לקחת בבית התפלה מזמרת ארן וזמרס זר תזרענו י— שלושה, (החזן ושני משורריו) צועקין ואינם נענין ומתמונם לא יענה — אמנם חללי לארן נזר ישראל בחללם שם שמים מבאשים רומינו ואוכלים את לחמם שמא גגוים. — שלמה המלך החכם בדורו מכל איש יען: ״לך אל נמלה עצל. ראה דרכיה וחכם, ארבעה הם קשני ארן ותמה חכמים מחכמים" ואנחנו מה, כי נאשים אזנינו משמוע ורוח,המשל לא תעלה בתוכינו לקמת מישי השכל ולראות שללי אורות הזמן. מנור עציי אפרים ולהש חרב המתהפכת בין אחים יפריד שמת ושאיה תעשה — ע״כ בני! גומל נפשו איש חקיד כי זה כל האדם, תתענג בדשן נפשך וענפי ען אבות ארזי אל יפרחו.ויעשו פרי וענבי.נזיריה לא תבצור זה לחמינו לחם'רע עין מם היה בהצשידנו, ועתה תנה יבש והיה נקודים, -י 8