Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 32 (1865) · p. Seite 43

— 43 — הנאהבים .Po» Jesaia« Lteb-rmann הערב והפגישה. היום ענה לערוב, השמש אספה נגהה, וקרני זהבם חלפו ואינם, והמשרה להאיר משכה ליל, עזבה עלי שכס רעוהה, הירש, והיא בהדר כבוד מלכות, יקר הולך עלי רקיע השמים, ורבבות כוכבים, אין משפר לנדודיהם נמסילותם ילכו, יציצו ויבריקו על עני תבל, והארץ האירה מכבודם, בכל ענד השליך הת, ובכל פינות וחוצות המנומת שוררת, ודממה שאננה מרחפת על עני החלד, אין חזון נפרץ, כל היקום יפיקו שקש ומרגוע, אך שאון המית מי נחל העיר, — אשר מראהו כמראה הבדולח, ושובב שובב הולך כזר זהב שחרחר עליה, ישמיעו בנחת קולם וירמישו לאש לאש, — על חון1 המים, נראה לעין, אח נועד באש, לא יתן אות ומופת, לאסון ושבר כי פרץ גבולות עולם, להעלות עלי מוקד, נחלת איש בלבת שלהבת, אך לתנפש מעש מעבודת היום, התאספו עלי גבעה נעימה, רועים אהובים עם עדרי צאנם, וסביב למקום מושבותיהם, שתולים עצי ברושים, אלוני תפארה, ותחת צילם כשנת אחים ישנו יחד, עלי רצפת יצוע דשא, ויחעלשו נאהבים, ושירי נועם — המעוררים יגשי אהבה במשכיות נפגש, שיו וזמרו, וצלצלי מלילהם בכל הככר נשמעו, נעת עדרי צאנם, בנאות דשא, יפזזו ויכרכרו, והאח נוער לפניהם. להאיר להם סייס השאננים, רוח צח ינשב באלפי עצי הדר, ושרפי עליהם דא לדא ישתקשקון, יפיקו ריח, כריח לנכון. —־ האח! ריח הלילה ההיא, ריח עדן, אשר נו נפש האדם תשבע שמחות ונעימות אין קן, כי שרב היום, אשי כאש עצורה בעצמותיו, ויבשל כמו בלי מרגוע, יקרר נו, וכצרי גלעד כרפאות תעלה הנהו, אל אנוש א:וש. — בשמחת לב יצאתי לשאון. רוח צח, ולשוח כשדי חמד, נגנני תפארת, אשר לבשו מעשה הוד, ושישני הדר, ונין העמקים העשופים, פרי מגד תבואות שמש, ורבנות פרמי הוד, מעולפים שביב, ודימם כשמן תשוב נדפו ותרימו, לריח ניחוח, בשתי עברי מסילות, שתולים בנוה, אלוני תפוחים נושאים פרי הלולים, נחמדים למראה ותאוה לעין רואי, ומנרכתם כפפו, סעיפי אמירתם. — ועליהם נעלי כנן. רננים נעלסה, אספו יחד אספת, להודות לאל בשמים, בזמרת תערב, ורננה שירותיהם נעימים על. אוזן שומעת, בכל מדרך רגלי, רעד יציע דשא ועשב, ונעלי רשנו מאגלי של, האח! איך רחב ושמח לני, מי יברא לי לשין למודים, לצייר לפניך קורא נכבד! אמת מני אלפי רגשות — העדינות, אשר התרוצצו נעת תזאת בבתי נפשי. — אך מת אומר, ומה אכנירה מלין, לשוא תקותי להניע מראה הנפלאה, אשר חזו עיני, לשמע אוזן, הידד! הידד! קראתי, נעת התהלכתי, האדמת תחת רגלי שכחתי, ועיני דלו למדום, להתענג מקו׳ נוגה הירח, כעצם הספיד, הבריקו עלי התבל, להאיר לארץ, ולדרים עליה, וכל מקום מחשכים האירו, כשמש בצהרים, כל נכי אדם, יצאו לשוח, ולשאון ריח ניחוח, המדחן תמת *) הנאפעללע הלזו, ״סויסה נשפס אשכנז, נין ספור׳ מכתב ־ עסי ע ל ע ג ר א ן' מלק ראשון צד 226S הנקרא נשם "דעי יידין ייעבע\ ואנכי ׳ריס׳ אוחס לאנן פנס ששור׳ הנוכחי, ועפלסי עליה פרמי הוד, מענני לשון ענר/ למען למל נערי נגי ישראל שפוש קסה נלפון הקודש ו. ה. ל. *