Kokhve Yitsḥaḳ · 1865-01-01 · 31 (1865) · p. Seite 51

51 שינינו ובין ההבל, הנוה והמאישרה. הה, זהרוני מות ירחפו ננל פנינו מכל העגרים גלכתנו לבדד, הרחק מתשואת קריה, גץ שדמות הבציר השוממות, אז כאיי יתנשא גקרגנו הרעיון האיום בי גורל אחד לנו ננם כל הנמצאים שפלי הערך ואמרי ראותינו מעט בטובת האושר הזמני, שוד משדי יגא, והלנו גם יחד, נפול שדוד תחת יי שר הטגמים: המות, אשר הפתן חיש יאטס אזנו, ולא ישמע לכל מפלה ולכל תחנה. אבל, הגבר, בעל נפש תמימה, אפשר באמונתו ימיה, לא יתעצב אל לבו ואימות מות לא יגעמוהו, בחזותו משגיג מחזות הבציר הנשמות, לפניו יתראה צלם דמות המות, כמו אל הזקן המהם הידוע אשר נמשל בעיניו נדמה לאיש רעים שר מנוחה, המלא רוח חכמה ובינה, אשר נשובה ונחת, וברוח נדיבה יכבה לפיד החיים. ״מות אמותה — אמר במין שפתיו — אבל לא אגוע נ5ד כלותי בין רגבי עפר האדמה. ממוך ההפכה הגדולה אשר מעיל אימתה ופחד בלבב קטני אמנת אחישה מפלט, לאמיתת מציאותי, והימה לי נפשי לשלל. העת הלזו אפר בחליפות עד תפוס ומשאן> יחד כל היקום אשד לרגלה, העת ההיא הקרא לנפשי דרור לעון> במועןז לארצות החיים הנצחיים, שמה בחוג שמים משבע נעימות, ברב טוב הצפון לה במרומי הרקיע. אן> שמה בתוד שרפי יה אראלם מלאכי עליון, תוציא לפעולה כל תכונות רוחה וכשרוני כמה." --— אתה אל מתתתר בחביון עוזי שמקים, אשר אנכי אנוש קצר רואי לא אראה צלם דמות פניך, ואך לבי בקול ענות גבורה יבשרני מהוד מציאותך אל שדי מכס וקדיש! לבד הרעיון בך — אשר עמו עז ומושיה — יאזמי חיל, ויפיח בקרבי נשמת רוח התקוה הלזו. הוא יתאר לי בשלל צבעים רקמה רקמתים, מחזות הבציר, הוא ימלא שמוק פי למרוצת תקופות העמים, בי אשחק למשואות התולדה, אלעג לאלה חרבות הנשיה הכללית, מדי זכור אזכרך אלהים במלוא רגש לבי, אז לעיני כח דמיוני ילבשו שדמות הבציר מעטה היופי והתפארת. ובעיני כדמה כאלו כבר בא האביב לחדש פני האדמה ולהעיר בחות הטבע מתרדמתם. ואז אין מק ואין גבול לעז מבטחי בך. חזק ואמין ברגשות התקוה והגטחון אשב בדד ואדום לקראת העת הבאה אשר לה אין קן ותכלית כמו אל האות לבי ומשאלות נפשי. — אלה המה אחי המקשיבים לקולי! אלה המה ההרגשות העדינות אפר תעורר תקופת העם הנוכחת בלב יקרי נפש המישריס אורחותס. ומי יתן ויגיעו גם אליכם, וישימו גם בקרבכם פנימה אותיתם אותות לתודה ולתעודה, יכינו רוחכם לאש — דת ולאמונת. לתפלה ולתחנה. ואשרי הגבר אשי מלא בני אשפתו, עם רגשות לבב כאלה. מבלים נפלו לו בנעימים, ונחלתו מה נעמה! תן המה ינשאו לבנו למעלה מעפרות התבל, יקרבונו קרבת אלפים, ועוד עלי אדמות יפתחו לנו שער השמים. — אלכםנדר חיים שור מזוראוונא. *