Kokhve Yitsḥaḳ · 1862-01-01 · 27 (1862) · p. Seite 32

32 לשלומו מר למו מר, לרעתו ישמחו. נסיע יאכלו, חסן ויקר'ימהר, יאמרו: אך ט1ב לישראל השאת והסבר, כי!שאו על מנעוךיהם עד ימצאו ר,כר. ואם אסורים הם בזקים לנחשתים הגשו,!לשדרן בחקלי עוני׳ מן גו’ י גירש ו׳!צרו צעדי אונם׳ אלופימו י מסכלים בחפים לא טובים’- גם מוסר הבלים: * \ ־ 1 ״ - T -J * אז בני אל חי הטה ׳ בנים לא ישקרו, עם ’ל בך ד!שכון' ואותותם לאי ינברו. י אוי לנפשם אם!זיידו החובות פתח: בשם.!י נבום ך,מיו, צריו ננגח! חרב יאכלו, הוחדה וגם מרוטה, חרב 'נול,מת;ר,ם ברית לטבח מעוטה — אך העת יתרעם בקולה,’החרשים שמעו! הקשיבו לתוכחתיה׳ מוסרה אל תפרעו! "עת לטעת כרם ן! נטע שעשועים ועת לעקור שלש פורה רש מעשה תעתועים יזרעו לצדקה כלב איש ואיש!ולד׳ י ידע עלי מה נברא אדם,’!דע מה חלד". ".עץ לפרוץ גדרו, בריחי בחל גיע ׳!בא ישרון לנינו, יאכל אף' שבע׳ ממגד שמ!ם מעל: אמרת אלה'צרופה, גם מעץ הדעת, עלהו לתרומה"! "עת להשליך אלילי כסף׳ כליל!חלופי, להשפיל גאותיעריציים’, ראשם!כפו; לא יאמר לכילי שוע, נמשויתשוה, הוא תפושי זהב וכסף ובקרבו אין רוח".