Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 85

85 מוציא לאור, עיניו משוטטות בבל פנות הדעה. נבל הוקס עלבמהיהתהלה, אין או( ואין דברים אשר לא ישמע קולס מה״ו שי״ר, יושב על נשא דין נעיר פלאג, •וסיף ימים על ימיו, ירב נחו, עוד ’נוב בשיבה לאשרו ולאושר ביתו ועמו עד בלי ירנ ידעם׳ כ׳ ׳פלא בעיני אדוני ובצדק ישתאה, אין נעל מארן נבדה יהין להעיד נעל דבריו על פנס זולתו, איננו ממכיריו, אבן נעשו יודעת מאד, נ׳ כל שבס יוד דעת, כל אמן חושב מחשבות לא באו השכמות אל קרבמו, עד נ׳ יגעו ועמלו להשיג עד כי שעו מערת כל מפעליהם אל החכמה אשל מצאו אש נפשם מוכשרת לה; ולבן בג אשר יגדל איש מאחיו הן בחכמה, הן במלאכת מחשבת, לפיהו גדלה ועצמת שקידש וחליצתו באחד מן הדברים, כרבות ידיעתו כן לבתה התמדתו. ואם כנים דברי.בצד שפטתי על מעלת אדוני אשל בכל חכמה ידו הדה כי תשוקת הדעת והתבונה להעה מי ועד עתה על מזבח לנו, עליה ירה ענת רעיונותיו וכל חפצים לא *שוו לו בה, מחשבה זאת היסה לאבן פנה, עליה כטבעו עמודי תקותי, נעת הרהבתי בנפשי לגשת פני כג אדוני במכתבי; אמרתי: הן האדם הלז, אשר רוח אלקים בו, אשר התורה והסכמי כל מעינו, אשר כל תפנוקי חלד השלין מנגד ויכהן על מזבח התבונה, צנון» בזי המליצה, לבוש במדי המדעים; אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב, אכן דעת תהלוכוו הנפש, קולות עמים מקדם, השנות דור מדור, לרגל מבין מחרכי היצורים עקבי הץצו ולעלות בשילם החכמה אל הר הקדש לחזות בנועם ד׳ זאת שם מגמתו, גבר נזה אמרתי אשר מקער ימיו נתונים המה לטוב עדתו ועמו בקיאו מכתבי ובראותו, כ׳ אך נקשו החכמה וכוחן- הדעת הולידוהו, לא ישת זאת לחטאת לי, כי מלאני לבי לכונן אמר אליו; יען מרגשות נעשו מדעת הוא לו, נ׳ תשוקת הידיעה כל תוכל ומעני 0 לא תשוב, חמדת החכמה כאש יוקדת תלהט על לב ממשלתה, תגרש כל משעין ומונג כל נדר תפרן, מחוה הנושה תשליך מעני בעליה, תלהיב זיק• תגבורת בלב נמוג, רגבי אדמה אל מרום ארזי לבנון תגביה ולמתרפה במלאכתו תאמר כלת מעשיך, אל תירא, למען ידע אדוני, מי זה הדובר, הדופק על פתחיו אזכירת, בטרם אפיל תחנתי לפניו, ימי עלומי אינה עברו על׳ ואחורה אש הדרך, אשר הלכתי נו עד בואי הלום. ראות עני חבל החלות׳ בעיר אנשים בה מעט וניצולי שמש הדעת עוד לא הפיצו ענני השכלות והנערות מלכותם; אין בה מ׳ יורה דעה, מי ירעיף רביבים על זרעי התבונה השתולים בנפשות צעיר׳ ימים, להפריחם ולהכשילם למען יעשו פרי תנובת; כולם ילמדו אס בניהם לשוט באניות -שכלם בים התלמוד; אך נו ידמו מצא כל שכיות המדע ולכן גם אש בניהם יחנכו מניחם מיחס לטנור בין שאון גליו והמון דכיו, אף כי באין משוט ומורה דרך הנמו. כנה גם אותי הקדישו אנוח׳ ללכת בעקבות נערים בגילי, לא למדתי לשון ושפר, השכנת׳ אצבעות׳ לכתוב צחות, אן על דלתות התלמוד שיןדסי כחשכה, כאורה, בלחם יבש השבעתי נפשי השוקקת על אבן הפלפול שבותי ברק שכלו, עד ני הוחד. בהיותי כבן ארבעה עשרה שנת נשאתי את רגלי, לתור ל׳ מקום חכמים וסופרים (כ׳ אני שודד מארן הסייס להתלונן נצל שד• ואתו כל משען לסם; אמי היקרה נשארה גלמודה, רבת בנים ולא יכלה לשת לכולנו טיף לבשר ולקח לנפש בעמל כפיס) עברתי מעיר לעיר, ממדרש למדרש, שוטט חייתי בתבל כלפור נודדת מן קנה; מקהלת שאנטא הלכתי אל עדת מאאד הקרונה; משם אל עיר שאנקט ניקאלוי; אז נקראתי אל עיר פרעקבירג, בטרם נכנה נר משה, אמי• מותו שמחי פעמי אל העיר קאדלשנורג אכן גס שם לא מצאתי מרגוע לנפשי הצמאה, עד בואי עירה טארנאפאל — שעת נפקחו עיני ואדא בי עירום אנכי, מששת* אח כל כלי והנם דקים; שם מצאת• חבורת אגשים משכילים, שוחרי תושיה , אוהבי דעת j שם ישב נעץ פקוחה על מלב אחיו השי הנכבד יוסף שערל ולנו הלך בגדולות להרים קרן ישורון תיביצי«־«. שמה למדת• הרנה מפי דוד החכמה מה״ו נאמן קראכמאל , כלוא תיה בין קירות ביהר, ומנץ אשנבי סלוניו בידוד׳ אש הסקירה יתמלטו לטהר ערפלי שמי לפדן ן. סמת ישב אלול לעת הזאת על כסא הרבנות, ונגבוי בשדה קטל תשליך נפשו מנגד לכבוד האמת והחכמת, מפיו ברקים יצאו ונרות שפתיו׳ הפיח אש אהבת היריעה בלבוש שומעה׳, לפני זך שכלו מזכי עורון נבהלו, נחפרו, שמה טעמתי מצוף התבונה בקצה המעה ויאולו עיני, שמה לא חסרתי דבל , ני אלומת תמיד נתנה ל׳ בניס הגביר כיה יעקב ענערמאן ניע, יפלם ד' לאיש בפעלו,וכל הלימודים אמי שמו■ המודם לפני «גז המון זתמספילכמי משולם שמעתי אף אנכי; העיר הזאה אוית׳ למושב ל' והתקוה בהוד ׳פיה שחקה לפני ותאמר לי: פה