Kokhve Yitsḥaḳ · 1861-01-01 · 26 (1861) · p. Seite 51

51 למה — מדוע גן> דגלן על במסי יוסי הדרכתי - מדוע כנמנתי גע( פוליס מבמה ודעת גכלם שכלך? מדוע קויתי לעשות עננים, ויעש באישים? לכן קום נא עזוב אס הנעלים מאלה, ושמח אס לב אנין הזקן, מתי לי בן התל למשמעת אביו ואני אהיה לך לאב כבלי*שונה. וכל אסל סמפון אעשה לך, לק במועצות מנערים האליז אל סלך.. — אולם הנעל לא כן ידמה ולבני לא כן יחשוב, לכן לא הגוה אזנו לקול תוכחת אביו. ויען ויאמל: ידעתי גס ידעתי כי הדלן אשל סחעון כי אלן בו, לק קון ודלדל יצמיח לי — לא אשוב עוד אל ביתך. ויקס וילך וינז ׳ותן- את דבל׳ אביו. וילך אחלי שלילות לנו הלע — ויעש תדע בעיני ד• ואדם. — ויהי מקן שנסים ימים וילך ׳ותן- הלון ושחוח נפנים זועפים בחוצות העיד ויפגשהו אביו, ויכל יוקף את אביו והוא לו הכירהו, ני עיני אביו בל• מעצול מים ילדו, וגם בלילה לא נתן שינה לעפעפיו וסכהין עיניו מלאות וגם מלאהו לע עד מאד. ו׳ ח לד ׳ותן- חרדה גדולה, ויתמרמר עליו כלענה, ויסן אס קולו בנכי ויצעק צעקה, גדולה ומלה: אני אני! ויגע אביו מאחליו ויכירהו, וילא והנה ׳ותן- נצג עליו, וישאלהו האתה זה בני ׳ותן-? ויאמר אני ׳ותן- אשל נמכרת׳ מצרה אל צדה I והחי לוח אביו, ויאמר אליו: מתן-! ׳ותן- I מה עכלסני מדוע הולדת אס שינת אביך שאולה, הנה אמך היקרה מלוב ביון ואנסה לקבל הובלה, מדוע לא אניס שמוע בקולי, מדוע הלכת בעצת הרשעים האלה? — וינך ׳ותן- נדנדו אליו ויאמר: דברי לעו אס אתפל לן כל צרותי אשל פגעו ני, הלא מסול ימים תרבינה, גדול כים שבלי, עתה ידעתי פי כל אשל דבלת לפנים דבלי אמס היו, עתה חרותים המה בעע ברזל עלי לוח לבבי, כי עזב,ל׳ אז מעתה, אן- בי גם עתה את לני מכל שמחה ותענוג לא מנעתי, אולם השמחה הזאת כצללים מהל יברחו, כ׳ זה הבל ולעוס לוח וגם עתה אל מי אנוס לעזרה, אס לא אל מן הדעת ואם מפליו אשל עמה לסבי מסקו תתעדן לוחי, אשכח אח עניי ועמלי, לכן אשוב תת בתהום ים הסכמה והמדע כן- לגלי, עסה אדע איזה דין הטוב אלן נו, עתה ידעתי כי קטונתי מכל החסדים אשל עשית עמדי, לכן אחלה אה פניך אביהיקל! כי תשוב לאהבני כבראשונה וכל אשל הדגל אל׳ אעשה, ויהי כשמוע אביו אח דבלי בנו ויחבקהו וינשקהו ויאהב אוהו כבראשונה, יען לאה כ׳ בכל לבו עזב אס דרנו הרעה ולק הישר בעיני די יעשה. — זה מלק לשוננו וגולל לשפתינו העבריה. היא היתה אס כל הלשונות גס מראש ימות עולם שפת קדש נקראה, כ׳ לק בה אלהים מקיו ומשפטיו לעמו הודיע, היא מקור סייס למוצאיה, רק בה כל איש ישפוך שיסו לפני אל עליון, ויקל תפארת מליצתה נטוע בראש גבעות הללי קיש, על כן לק בה נחלנו, רק היא היחה לנו למינים יען עוד נניס אבינו ישבנו, ועינינו כק זוהר אלהים הביטו, בכל אותות אהבה עזה אהב אותנו, בי אנחנו היינו לו לעס וימין עזו תחבקנו, עוד החת משמלת עבדיו הנביאים הקדושים היינו, אשל נגן המליצה פלסו. בדבש ומלב אשר תמס לשונם המתיקו דגליהם הנאמנים לחכנו, דק נופת שפחוחם נטשו, וקול תוכחתם כקול השיל לאזנינו נדמה, מחשכי לבנינו באוד חכמתם הא׳לו, לכן לק שפתינו הקדושה היסה אמינו כי נד* היינו לעם. — אכן כאשל דין ה׳של עזבנו, בלית אבותינו העלנו, ולול מעוזנו לא זכרנו מאז אשל נביאנו חדלו, קלן ישראל נגדעה, ועטרת ראשינו נעלה, מאז אשל »ידושליס עיינו הקדושה גלינו ודי חומוס אלמנותיה ניד אויב הסגיר, מאז אשי שפן עלינו חרון אפו, והיינו לעס ממשך ומורט, אז לאלן אסרת באנו ונחון עם עמא שפסים ישננו אשל התעו אח רוחנו ללכה נדלכיהס, וגם חפצנו לדבר לשונות עם ועם כ׳ חשבנו, אולי גם הנה מן בעינינו תמלאנה ודמות נערוך לשפתינו הקדושה, אן עתה אשל ימים כבירים הגינו בהן, ראינו פי לא תואר ולא הדל להן, כלשון עלגיס הנה, וכאפס ותוהו נחשבו מול שפתנו הקדושה, עתה תועי לוס נינה למדו כי לק לשפתנו הקדושה יסל שאת ויהי עז ודדן הקדש יקרא לה, לה נפשנו שוקקה, כי רק היא נקלנגו לוא מבמה ונינה נסכה, רשפי אש מלילתה יעןרלו שלהבת האהבה אליה בלב כל איש ואיש אשל מיס לנים (מ׳;הל העתים) לא יוכלו כנותה והאש סזאח תמיד על מזבח לגג׳ סוקד לא סגנה כי לק אליה תשוקתי/ ולבי רק שממה יהגה אם אעמיק בשעוני עמוני דגלי חכמוסיה לק שפתנו העבריה תהיה לי שעשועים מסיום, פ׳ בה בחלתי מכל הלשונות, לכן אחזסיה וצא אלפה, עד כביר תמלא ידי נלשלננו הקדושה. היה מורי הנחמד I אשל זלע האמת בערוגות לבבי זלע, את תודת ד׳ נפי נתן, ובאור החכמה והמדע את עיני האיל? הלא אתה! כי אהה חפין ני ני ש ל א ל, והמדע אשר קניתי הלא רק ממן היא, ומה אעשה יקד וגדולה ל מ ד ד ב י על זה, במה אודה לן על כל הטוב אשל עשית לישראל, אולם גם זאת ידעתי נאמנה, אס אצן תורות, אביא לן קטלת תועגה יהיו יי 5