Kokhve Yitsḥaḳ · 1860-01-01 · 25 (1860) · p. Seite 28

— 28 — געלי גדותיו מפביב לד יציצו'שי־שן רנןרח: 2;ד.ד 1$ת ב־וא ך,אביב מי^יו יפריצר הקרח; וכי^רף;עוף שמזים י - 3ן.גם האיש כן הו,כר׳ בדתיו ך,סת1פף בדדים; הוא,ישכר?ריסי הזקכר י ,von 21. Brenner, mitgethcilt von 21. Baron מכתב. ב״ה ליל ב' י״ע א״ר תרי״ח לפ״ק. לצו׳ נפשי ׳sei שתר לבבי! חשוש ברוב שרעפי נקרב׳, אחו! בשבך הדאגה, ׳שבחי בחדרי יומם ומשמים בנשף נערב יום, חליל פלש כנפיו עלי מרחבי אלן, ולעין) עלטה כשה אח פני האדמה, הדומיה שלעת מנית ומתון, תם כל רומש מן האדן, ובני חמותה נמו שנהם, אן אנכי לנד׳ ער הנני, כי זח כמה אשל התנומה השוללת פשעה ני, ועם התוגה עשתה חוזה, ונושפה גם היא על שונאי לשחונץ לעמלי ולהתענג על מר נפשי, מנגד מטת׳ העמוד שמחה לראות אין אתנודד על משכני, יאשונב על מטחי כדלת על צילה, והיא לא תשית ידיה על מיני, לנחמני מעצבוני, לכן אעשה נם אנכי נערמה ולא אעלה על ערש יצועי עד אשר תקראני. — ככה ישבתי גם נלילה הזה ומקעלחי נפי, מחשנותי שטו והתהלכו על פני האין, אל אשל היה שמה רוחם ללכת, ועתר ענן העאנאק עולה, אחל קמת׳ ממקומי, והתהלכתי נחדל׳ הנה והנח, ונשעלי מדדתי ו לארכו ולרחנו, ובלי דעת הנאתי ידי נחיקי, ומצאתי מכתבן מיום השנים עשל לחודש הראשון, הוצאתיו, פתחתיו, קראתיו, שניחיו, ואמרתי לכתוב לן עוד ערס אשכב, למען לא חתנני לאיש נוגד בברית רעים אם אחשה עוד. ולא אכחיד האמה חסת לשוני, כי לולא הרגזתני להעלות רעיוני החשוכים עלי שפר, נ׳ מתה החרשתי, ולא כתבתי לן מאומה, כי מה אכתוב? האספל לן כי נקשה ואובד אני, הדאגה חשח נפשי אלצה, והאסון ינין> שבט עברתו עלי להכני נפש על נשר, ולהכאיב גוי ולוחי •סד? הלא ידעת זאת זאת למדי, ומת נצע גלות אזנן עוד הפעם? האם נהמות מעין ככנול עלי ’לוס לי, ומנת שפתין יחמו ימי עניי? הנהניען עלי נמו ראשן תניא את האסון מלדפני על צואר? לו ידעתין רוכב על נמתי ההצלחה, חועפותיה לן למנה, וכל טונה נידן, כ׳ אז ממעמקי צלה ושואה נהם השלכתי, הרימותי ידי אלין, ובטוב לבך בטחתי, כי תחזיק נס להעלני מלה, אן מה יהן ומה יושין> לי אשל מצאתי לבנך נאמן לפני, אם להיטיב לי אין עמן? אמנם, חנלן נעים מחבלי, ונחלחן שפרה מנחלת׳, אן נבל זאת, קצור קצרה ידן מפדות אוחי מיד זמני הרודה ני, כ׳ גס אתת נער משולח ונעזב באין משען ומשענה הנן, ואם לא תושיע לן ימינן, חושיה נדחה גם ממן, ומאי[ הושיעני איפוא? לנן לב לנש, אשל יעור לכל מקלה ופגע אשר יקרו אח אוהנין, יענה נן, כ׳ לא נרכן ה׳ בעושר ,עני ורש נדיני לב המה, ולו השיגה ידם יחנו ולא ימשוכו" יאמר משל הקדמוני, וגס מנשרי אחזה אמונת אומן המשל ההוא, כי גם אימי סנן אלפים, תמול כשן) והון, לב כמון: לב דו׳ וכואב נצרת רעי, ובכל כחי משחי לעזרתם, לו היתת לאל ידי. הה ה' אלהיס! מדוע חתן לב נשל, לרש אין כל, למט! ספות יגון עמיתו על יגונו, תראהו עמל וכעש, ולבנו יתר ממקומו ימס ויחי לדמעה מנל׳ יכולת להושיע; ותפוש׳ זהב וכסן> אשר על נקלה יוכלו להחיות לב נדכאים ולחנש לעצבותם אבירי לב המת ורחוקים מחמלה? אלהיס! מדוע הצת רשפי החמלה בלב אוהבי זה אשר לא מלאת כשן) אמתחותיו וחצנו זהב והקשיח ממני לנוח קרובי ומיודעי נטיל,׳ כסן> אשר יש לאל ידם להושיענ׳ לו ידעו רחם? מדוע שסח רחמי נדיבים ממני ואין נם אחד נהם מתעורר להחזיק ני ונחת ל׳ חחתם רחמי איש אשר אין כל מאומה גייי להושיעני? לזאת חשבתי למשפט לשמור פ׳ ולשוני לבל אדאיב רוחן באמרי מרר חי6