Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 87

J - 87 - עתה על מותה הה!?רב תאניה. אך ברחשי לבב" איןיקיול, אין פצח; מותר, ברעדיביט׳ ורוחו הומיה/ תשכח"?מיניו - אם?שבחנה נצח.- השמש באה האהלה נטתה, נגוהות קךניה, עוד עיוריחהירו; חיש מאפילית" נשף, תבל עטתה, יפעת ישחק, צללי־שאה יקד״ירו. - ״ י ־ ־־ - h~ t 1 I• אז פני ירמיה,זעטו בלהיות כפלים, ל?לה כיום"יאיר, מול״קדרות'לבתיו; אל״הררי־קך״ש, עור?שיא עינים'," עיור .יקרא שליום לירושלים תמהו. - נבעיות היחין, עיניו עיור!שקיפו יישק אךמת קרש,'מנשיקות פיהו;׳ עשו דמעותיו׳ - מים בל יציפו עפעפיו'בבזק, הור נורא יניחו. - ־־ I ־ T ־ T ד T I ־־• השיב?תמךמר. בלב רנז מבעד, פניו כישליג - ובלבו שלהבת; קך?ת ציון?ביט', בחניון י ורעה יראה חרבותיה׳ ועיניו דואבת.‘ והנה קיול ממרום, אמר?שמיע 'לא ברעש -" אך בדממה דקה; "בכה אל תבכה איש"עיון ננוע! י לציון השכולה׳ בל נפשך'מבכה! הבט החשכה•' עת שמש חלפה, עוד בקר לא עביות,' ב?פ?ה מבשרת; ככה אם לציון" ערב, ננ״הה אספה', לבקר עוד רנה - ושמחה מ״זהרת. -! T ן » T ־ I ••־ V עוד ארחם ציון, אחישנה בעתה בנזריאמים תבריק לאבן הראשה; צדקתה לפניה׳ אז שכרה״אתה, איביא״נה בששון אל ארץ הקדושה״. - כה יךמיה בחזיון הקשיב נחמה,