Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 84

04 Poetisches von Hermann Veith. אל הא1סח ♦ ,*• T לשוננו הקדשה לאלמנה נהיתה. בזהה, שנואה, אין אילו שם'עיניו עליה; תפארת'יפעתה מנה נשבתה, והיא י גלמודה, גרועה, בליקרוב אליה. עד אשר מאפל יפתה אור ליהודים, וככבי ערוק בשמע להאיר החלו; ואתו אחוזת נבונים במחוגה עומדים, ולבבורי עטם איש וגבר י;חלו. י האיש מנחם בא עם הכום הנחמה, לסקל הדרך לשפה העבריה; ואלמנה עזובה'משפל מצבה קמה, ולעננים י נהפכו סיורי גפן פורייה. J v V * T t ״ T * ) V V ידעתי גם ח־עתי כי מאוד גדלת י עלי בל משיל,' על מליצה׳ על חידה משלת. ידעתי מיסלולך, ביו רביות פעלתי י הלא צדקה נטעת, לא לשוא עמלת. תפארת התשבי הוא אך תפארתך, בו איל שירייוויזל נטית פעמייך, ומעת שמת בין כוכבים קנך, תראה לבלי הוד יפעת מלייצתך, אזי ’בכפלים הביע' צחיות _קםתך. ברוכים' הכוכבים המאירים ואשריך •ז דבר אל הנגרים. החפץ לשכון בסתיו בטח מסביב, הוא קרע ‘בארץ בימי יהא ביב י וגם יאסוף'קצירו ושברו לעת החורף, אז יהיה האיש ההוא חפשי.בארץ,י T v. T ״ - v T T I T ו