Kokhve Yitsḥaḳ · 1856-01-01 · 22 (1856) · p. Seite 34

34 בקוצר מלין: חן לי יניח ואנמיה ור״ג ולוי, הנני אומר לן נ< ההכוון ל"* סס לאמי לנלי לכלול אוחו נמעפה אניו ולמקור עליו עון אחיו, כי אין סוקדין עון אנוח על נגיהם, רק לננים הגדולים, כי המה מקייעתס ומחזיקין מעסה אנותיהס גידיהם אנל גמליאל זה אסל אנכי מנקס עליו לעיין, הוא עודנו נעל ורן נסיים ואין לו עוד סס להחזיק ‘'ירי'; נדעח ומעסה אניו, וזה לן האוח נאסר אנו רוצים לסמן אוחו מונרחיש אנחנו לקראו ע״ש זקנו — ולאמר: נכד ל״ג ונמחן אוחו לי ח חח הסגחחי אטע בלבנו אהנח הרומים ומלכם, אסר אנו חוקים נצלם, וזהו מאמרו: חן לי יננה וחכמיה וסוסילחה דר״ג וכוי, היינו חח ח הסגחחי. — ונאסר חסים אוחי לנסיא עליהם (ועי״ז אחז נמליצח לסונו מלחי: "שושילחא" כי היא סם חואל ג״כ על הכח וממסלת הנסיא) אז אין לן לפחוד ממרידה. — ואחרי כל האמור באנו לטעמי הדברים סנפקקח חנסיאוח על איזה סיים מניח הלל, וכקא הנסיאוח נא לרינ״ז, ני נעח׳אסי אקפיינום נסא פניו לדבריו, נשאו נזה ג״כ לנשיא על ישראל, ונחן הסלשלח נידו, ומלן רינ״ז מטעם אקפיינום וע־עום לאחר החרנן כמו נ' סכים (עיין בר"ה ל״א ונרס״י סם, ובחוק׳ סנח נ״ד נ' ד״ה הוה מעשר וכוי, ־ וניוחקין) ולפי דברי הש״ק מלן רינ״ז ג' שנים, והנה אף כי רינ״ז היה נושא הנסיאוח על סכמו לטונח הכלל, וגם לטונח משפחה הנשיא, לא הלן לנו ננדולוח ובנפלאוח וננסיאוח, כי חלילה לו מחטוא להחנרן בלבנו לרסח הכסא לו ולזרעו" כי ידע בנפשו סכחר הזאה לא חולמחו, והיא ירושה ניח הלל, רק נהג נה כמו אפוטרופיק עד סיתגדל ר״ג דיננה, או למראיה עין הרומים. והוא היה נאמה הנוסא ולא הנשיא, והנקא היה אצלו כמו פקדון עד לעח מלוא. — ונסעה פטירתו פחד לנפשו סן לאחר מותו יחללו לתלמידיו אס בנודו בכבוד הנשיא, הכבד עליו p ( מאוד גס בחייו, והוא, כאפר ירצו לנהוג T' כבוד נשיא ולשרוף עליו כליו ובל חשמינאו י כשם ששורשי! על המלכים ונשיאים (הוקפתא שנת פרק ח', ע״ז י״א) ונמו ששרף אונקלוס על ר״ג, וגם לזאה היה ירא וחרד פן לאחר מוהו יבואו בניו או אחד מגדולי תלמידיו אל הנחלה, יירצו לרשת גם הכקא כקא הנשיא, אשר הוא אצלו רק למשמרת, וע״ס צוה ואמר להם לפני פטירתו "פנו כלים מפני הטומאה" ואל תאמרו, מה אכפית לן הא בתות׳ מכתה שיעורייהו, ואיזה נזק יהיה בטומאתם הלא לשריפה הן קיימין ועומדין? ני אני אומר לכס במשרפות הנשיאים לא תשרפו עלי, ואני אינני ראוי לאותה איצטלא והבקא שתשרפו אותה טלי "והכינו כסא לחזקיה מלן יהודה שנא", בי נכקא הזה לא זכיתי מן הדין בה מעולם, בי הכתר וכסא הנשיאות זכה דוד ונטלו, וע״נ חכינו הנקא ליורשיו, והתכוין לר״ג דיננה שהוא מזרע בית דוד ,שבא" וישב על הנקא. (ואפשר קרא רינ״ז לר״ג לפני מוחו שיסמון ידו עליו ולהושיבו על הכסא בעודו בחיים, למען לא תהיה מרינה לאחר מוחו. וע״כ אמר "שבא") ואחז בצחות לשונו אח "חזקיה" ני חזקיה מלן "י׳ריד■ יסודה היה הראשון לבית דוד שהכין לנו ללמוד וללמד, ובמו שאמרו חכמינו ז״ל מליו(סנהדרין צ״ד) בדקו מדן ועד באר שנע ולא מצאו ע״ה מגבה ועד אנטפירק, ולא מצאו תינוק ותינוקה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, והתבוין בצואתו לתלמידיו לאמר כי עלינה החוב להחזיר העטרה ליושנה, ואף כי קר השבט מיהודה מעת תחרבן ועוד זמן רב קודם החורבן, ומעטים היו השנים בזמן בית שני ששלט השבט מיהודה, בכל זאת נשאר המחוקק נין רגליו, מעת חזקיה מלן יהודה שנא וזנה בה, וע״ב בזח שאנו מעמידי ן מזרעו או מגואלי הקרוב אליו אנו מקיימין שם המת על נחלתו, ונקרא הכסא על שמו, כי הם נאים מנחי וזכותו, והרי הוא כאלו הוא חי וקייס ויושב על הנקא לפנינו. וע״ב נזה שהכינו הנסי• לי״ג דיננה הוא כהכנה הכסא לחזקיח מלן יהודה.. ננ״ל בביאור דברי רינ״ז. ועד״ז נ״ל ג״ב דברי תלמידו רינ״ח נקראו לר״ג דיננה מזה בן מזח (ברכות כ״ח אי) "ובבן מזה" החנון ג״ב לחזקיה מלן יהודה שהוא נא מכסו, והוא ע״ש מאמרם על הפקוק ישעין ח׳ יען ני מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט וכוי אמד רשנ״ל חזרנו על מ המקרא ולא מצאנו מקום ששמו לאט, אלא זה חזקיח מלן יהודה שטיהר את ישיק' כמקוה שיש בה מ״ם סאה במנין לאט, וכיון רי״בח בזה שריג זבה נהנשיאות עוד. ממזקיי' שהיה המחוקק המזה והמטהר לישראל, וגם הוא מזה בכרוז ו: "כל תלמיד שאין מוגי בנרו לא יכנס לבית המדרש (שם ברבות) נזה הוא מטהר. וחזהרו נו שלא יחולו על’ג' דברי ישעיה ח׳ יען כי מאס וכוי. — ט[»ה!!ראנקען.