Kokhve Yitsḥaḳ · 1855-01-01 · 20 (1855) · p. Seite 79

79 המשורתם מו״ה צנ< שאתתעל נתפרו צדק ומשש ע צד ל״ד וז״ל שם: אנדעלער ז •<«p ק׳,ע עת איעע קאנזעקווענן לעש שיעשלערש זעלנתט, על לעש» זיך זיינער נאעור גאך שוועל שעלנעששעלן; דען וואהל קאן לעל מענם זעלנתע זיך ע5דעלן אונד בעקשעלן, "יא ווילל על אנעל אללע ד־א נעתתערן, דיא על שעלל׳יעעע האע? והשני החכם האדיל המושלג מו״ה מ ע נ ד ל ב ל"׳ ש ע ע ל ן נאח ד מהעלוסיו להעשקה חלוזיח שלו על שלק׳ אנוש שלק א' משנה ׳“א נאמלו שם: אם חכם אחד אשל למד עם חלמידיו וישגה נדנל הלכה וילמד אושו עעוש לחלמידיו הנאים לשהוח ממעיניו, אס הוא לוצה אחל זמן להקן עוחחו, צדך שילך ממקום למקום אשל השיצו שמה הלמידיו ולהולושם כי עעה נכזה וכזה; וזה שילוש: שמא חחונו חונה גלוש — ע״ש דנליו כי נעמו! ונזה נכון ג״כ לשון הגמ' ניומא שם ששנה הלשון וכסנ: כמעע אין מסשיק־ן וכוי וכנל העיל ע״ז הלג הנזכל נקי צדק ומששע הנ״ל, אכן לפי דנל׳ החכם שעעלן יונעם, כ׳ נאמש אפשל כי גס המחעיא אש הלנים יכול לחקן מעשיו, היינו אם יגלה ממקום למקום וידנל על לנ האנשים אשל נפלו נלששו, לשש החעא, ויחזילם למועג, אך זה דנל קשה מאוד, כ׳ מי יודע אם ימו אוזן אליו ואם ישמעו לדנליו, או מי יודע אס לעש כזאש ימצא אושם וע״כ שייך שפיל הלשון כמעט והנן• — ומה שלצה החכם שאקקעל שם ל׳שנ קו׳ השות׳ ׳נמוח ק״ע ע"נ דנ״ה מחו דחימא והוא ג״כ נחות' ישנים שם ניומא, הס דנלים קשים להולמם, ואין שה המקום להאלין נכמו אלה ונחזול למה שהשחלנו: אם יחטא איש לדי והוא לנדו יחטא ונל יכשיל גם נניו ונוי נישו נחעאו, אז יש לו שקנה אם יודה על פשעיו ויתילם ויחזול להיעינ דלכו, אכן אם ילמדו גם נניו ממעשיו הלעיס ואם גם אושם יעח מדלן העונ, אז אם גם הוא ׳שזול למועג, מ׳ יודע אם נס נניו, אשל מנעוליהם השלים נמו הזלע הלע שולש פודה לום ולענה, מי יודע אם גם המה ״עינו דלכם ואם יאנו ואס ישמעו לו! וזח שאמל הנניא : אס גם נצאנס וננקרם ילכו לנקש די, נל ישמע אוחס ונל יאנה כפר למו, כ׳ הכשילו נמעשיתם הרעים גם אח ננימו, ולזאח חלץ מנהס. וישולגם: Wenn sie auch mit ihren Schafen und Rindern den Ewigen aufsuchen, er entzieht sich ihnen, denn sie waren so treulos fl c fl nt Gott, daß sie auch ihren Kindern eine ,fremdartige Erziehung gegeben מכתב. Von S. L. Platz. ג״ה לעמנערג נירש האיחנים חו״ל לפ״ק . יליד ננמר אוהנ שושיה! מדי הגישי נפעליך איש חמודוח! נהעלוח על זכרון לני אהנח נעוריך, רעי כאח ל׳! לא אוכל הרגיע, כי אזכרה ימים מקדם, נשנשנו יחד על קן. חכמה, אחוזי יד הלכנו נגנה דעה לשוח, עינה כל שממה, אכן גם הלום אחרי רואי מכשנ אשל כוננו אצנעוחיך, אדמה י ננפשי, כי עדן דמוח שניך נגד פני הישה, כי אם אוחס לא פללש׳ לראוש הן דנליך יקר היו לי לששון ולשמחה לנג, כ׳ נקרא שמך עלי איש אמונים, ועת עלי שעון׳ מלחך, דנלח׳ עמך שה אל פה, כאשר <דנל איש אג לעהו ודנל פי אח שיך• — ששהיך ענו נך מודע לנפשי, כ׳ כמוני כמוך דאגנו לימים עניו, עה הלנו נערי נני ישראל נכלם חמד גנח אלהים ללקוט שושנים מפרחי מליצה, לקחו נידם, מראשית נכוליס, שלי קודש הלולים, ומחה לא כימים הראשונים הימים האלה - שנולה הזמן שעפה כל חלקה טונה, וראשית שנואש שפה , כעש נםצן> קצף נרפה . אוהני חושיה רחקו מעל לגנול I ישראל, מרימי דגל לשונינו חדלו. הה, יפעת אש דש כנה נרה, רשפי שלהנת יה לא ’וקיפו חש נגהס, כונני שמים מעל קדרו ושמש חכמה חקחתר, עפה וחשכה הקדירו! שמשוח דעש, אך כזג ושקר נאהל המונים ישלחו, שמש צדקה ומרפא ליודעי שמם יזרחו חדר נחדר ינואו מישרי לכש , וחולני שם כאלה וכאלון אשר נשלנח, ככה מחוג יון לנ שפכנו שיח, דנלינו הנם כשונים על קפל, חקוקים על לוח. ולאה כ׳ הנה דרך כוכנ יצחק ויאמר לחשכח לשון "יהי אור!" כנגוהות נאשלה החלו נמחשכים נמצולוש כונני I הודם להאיר פני חנל ארצה, כפנינים נוצצים כתפיי וישפה משנצוח נעדי המן אנני קודש, וכגשן פוליש פרחי נעולים •שלו ישע צמחי חנונה תלה. כנחלים נעיו נהרו אליה כחכם שמנין, יחל שרידים ואדירי עם היו זרוע לנח יהודה, ושה׳ לה לשם, כליל