Kokhve Yitsḥaḳ · 1853-01-01 · 18 (1853) · p. Seite 40

40 נלאה כסוג עיי. — נעהאנג^ «יט איינ« 6ער1יכערונג, דאט עט »יר געניגט, »י אוננוער איעננן *רייכד^ אנעליןעכנוכג איינער גערינגען ^ערדיענמסע לו איכרינן. י™ ״״ *"=■ •«ס« ו!*»דמי. .25 אקטאבער 1852 . י תשובה Bon Alexander Langbank. מגשים נאוהל הנולד האס ה הסכמה מלס יענעא וואהללעמער ס׳'. תאסז נמפעע ידי'להסוכח עמך על גודל סנוסך כי עגלה חוק, ולעמך לעיניך, כי נדול מונך מנשוא ננקשך ענוה לעמון נחונך כשלון לוחך ולהסן נדלסים מעיני חכמתך לגל ידעו מחי סלד כי חיים סם למוצאיהם. — הלא כאשל יחעאו עשילי עם, אם ישסיסי לוזמיחם לנלחי חח מאומה לאחיהם חאניון, כן כנדה חעאח מוצאי דעה אשל אלו מול וגשמים נגן החנונה אס סלע עינם ניחל העם מחח לחם נלכה מאשל מלאו. ואסמז״ל אמרו שלי ליה לאינש לאודעי נששיה, אענה אנכי סלקי: חונה לאי נש לאודפי נפשיח. וא§ כי אה אשל כשלים לחושיה חעשינה ידיך נהגישך לעדח ד' מנחה מעע דנש ומעע צלי מזמלח ששח קדשנו; כי מלנד אשל ׳חעננו נני הנעולים על שדיך כי ימחק לחכם, עוד חאזלי זיקוס נקלג לנס לאהונ ששח ענל ולינקה נה, כי יאמלו: חן גס נשים חמדו יש׳ה ועל נלכיה תשחעשענה, ואנחנו מחשים ומצאנו עון, לכו נא הגנליס וסעו אחד דגלה לצנאוחיכם למען חחנעל מעמל ושנה לקימחח. — חן ואח שעולחך אה עדינה; אס ח מפד נשנש חושל לעלוך מעעמים לשני צעילי עמינו ואיך תאמל": ומוחי נל יענל שי ל ס ע ו ל ו ח אדם? וכי חאמלי אלי לאמל : לא ואח חעודח האשה עלי חלד, לגא נקהל נעלי אשושות ולמור! נקשל אמד דעח, או (שלחי לי אם אמח יהגה חכי). שגיח נמאוד מאוד, כי אמנם לא אכחיד חחח לשוני אשד מאוד מלה אשי על חכמי קדם נעלי התלמוד, אשר נגאוה ונגודל לנג משנו כי החנונה נסלח פדי ממלומיס אך להאנשיס נשלה למגל, וכל המון הנשים סח מהשכיל לנותן, ומעוד׳ עד היום הזה מלאח׳ לונו נקראי מאמרם "אין חכמה לאפה אלא נשלך“ או הנדכה שקנעו אנשי כנ״הג נקדר הפעלה "ברוך מלא עשני אשה“ כי כל איש אשל קלא נששלים וידע מנהגי עם ועם נאלצומס לגוייהם, יכיר ד החכמים האלה חיו נאלצות אוי א מקום ערפל יכסה לאומים, וגאחח כלם ינעלו ויכשלו להשחלר מל הנשים העדינות כעל השפחות אשל אחי הלחיים, ולספוג שהם נהמת סמה להם ד השן אלוה דעת ולא נלאן כי אם למעניהם לענוד נחן ענודת ענד נניח ונפדה. ולכן הולו חו*ל דעת לעס לאמל: כל מה שחענד חייג לרנו האשה נדינח לנעלה ובל " ונשיהם חוסר גאוה לדדות נענדה יעלות הסן הלכות והענוגות אשל ינחו נלגם. הדעה הקדומה הואת צלעה נושנה היא מורשה קהלת יעקב מני או, ואן> כי הלכו נגולה ויחערנו נגויס לא שלה מעליהם אולסס, החזיקו נדלכם כשל למו מאנו לפוג. אולם עמי איילופא אשר אנחנו שוכנים נקרנם, המה ראו אור גדול אשל הפיצה הצישיליזאעיאן, תאפה נשם ״חשארח אדם" שיחם יקננה, כל העם מקצה יכנדות וכולו אומר כנוד, על p גס הנשים מודע לנינה תקראנה, ונכל לשונות איירושא ספלים הלנה לאלפים ולרננות מלאים סן ושכל סוג מבלו מכשים תומכות פלך — ולמה יגיע חלק י יעקב לנלחי היות ניל לבנותיו בשדה התושיה? — הלא גס נהיות לוס אלחים בתוכנו וחזון נשלך נישלאל, נמל יה גננות עמו לשפוך עליהן אס לוחו ולשום דגלו נשיהן, ומי לא ידע כי לגאון ולתפארת הוקמו על מלים , דגולה וחולדה 1), ויהיו לנס עמים? וכאשר עפלו שקל זדים לכזב בלשונם לעס שומעי כונ כי נביאי מליון המה ולוח אלהים דגי נם; כן קמו גם ננוח נליעל ואשוח ומה לחוות משאת שוא וחשל ולהנעס עמם על שקי נשם א לנאות, עד כי לוה אלהים לגן נווי המוזה לאמד: נן אדם שים פניך אל ננוס עמך המתנבאות מלנהן וכוי: (יחזקאל י״ג י״ז) וזח לנו האות כי משסע אחד לנשים ולגברים, יסדו נדמות אל נוצלו ולוח אחד להמח. — ואיך •צא עחק מפי אנשי להב אשר פנקהמו נאוה, כי לאמות לכן סכמות, פליאה דעח מעמכן? אמנם המון!)ולדעת סז״ל נתננאו גס שרה, סנה, אביגיל, ואקתל (מגילת ׳"ד ע״א).