Kokhve Yitsḥaḳ · 1852-01-01 · 16 (1852) · p. Seite 58

58 גלמוד ושומם. עד מתי אזעק אליך מכאב לב ולא תקשיב, אקראך מתהובם צרה ולא תענה? — אל ארץ גזרה (התבל;) נשאתני ותשליכני פתאום בין חרול ושיחים . על ימין חושך אפלה, על שמאל בלהות מות . לפני שעירים ירקדון, ואחרי קול יללת תנים. תחתי הדגז הארץ, וממעל איתני השמים אתי ילחמו. פה משברי מיבש זידונים יסערו לשטפני, שם פתן אכזר ישרק לבלעני. פה זאבי ערב מראיהם כאנשים, שם יענים-אכזרים דמות אדם להמה. פה ענקים ורפאים רומה ילכו, שם אנשים כחגבים ישחו ובארץ פיהם ישיתו. מה נוראה התבל הזאת: מה נוראו ומה נפלאו יושביה: — למה אפוא שלחתני בדד הלום בין פריצי חיית המשחרים לטרף? הן לא אזרתגי חיל וכה לעמוד על נפשי נגד בני שחץ האלה! כי ידי קש יבש, עורקי קורי עכביש, וחיי הבל נדף. בראשי אין מתום, דאגה ותוגה תרצינה גלגלתי כהולם פעם — אויה לי כי אשכן באהל בלי־לי בצל קורת עוזרי רהב. המתרפסים במטות שן על רצפת מרבדים וישכחו צור עשם ומחוללם. בשפתם יכבדוך, ובחדרי בטנם מושב סמל הקנאה, ותבנית עגל זהב במשכיות לבבם. אליו יכרעון ברך, אליו ישתחוו, אליו יזבחו חלכאים נקיים. אש זרה יוקדת תמיד על מזבח פסילי כספם להעלות אזכרתם מזכרת זדון ופשע. קרבם מלא בצע, חמם, שוד, אלה ותרמית, וירימו נוטפות דם ענוים. לטו חכמה ובינה תועבה, דעת ויראת שדי בוז יבוזו, אמת וישר תכלית שנאתם, צר ק ואמונה מחתה במשכיתס. אך הולך רכיל ודובר שקרים שורר בביתם, והוא למו עבר עולם. הסכל נצב לימינם ויקרע בפוך עינימו, והבל אחיו ייטיב גם היא ראשם ויאמר: הלא משחק אני. והחנפה הסוררת כשפחה נתרפה עפר רגלימו מלחכת, כי עפרות זהב למו. _ מה אמולה נפשי עת אשב ללחם את לחם הוללים האלה! כי לחמם לחם טגאל, מנעמיהם מררת פתנים, יינם רעל, ומימיהם מים מאררים המה_אליך שרי! דלפה עיני מתונה, ומבור צרה נפשי תתיפח, תבכה ותתחנן: הלצמיתת מכרתני ביד לועג׳ רש וצוררי נפש אביון האלה ן הלנצח