Kokhve Yitsḥaḳ · 1848-01-01 · 12 (1848) · p. Seite 96

96 והגה נל שניות ממדות המל לתהום השלנו ו רוח גדילה ו״זק יותייי דסיי מצולה, יס ישים נמרקתה, ונל תשגריו וגליו עליהם יעלירי, כשאגת החיי על גורשו 1 ייעש הרעם נאזגיהס , ותחתם הים סוער וזועף עד למתיד, אושן ועלטה ללושם, עגן יעיפל תתולתם, תנינה הלריז גידל התמשך יראה < שמאלה תתת לראשו, וימיגה תמלקהו! ותפול על צואר־ו וסל!! נאנלי טל רסיסי לילה תזולנה דמעותיה על לאייה, ונה אמרה ללגותה: דידי אהולי ׳הוגדל י• הפסה ישועה , גזיה עזרה * ירזלי לליעל ילעתיני, קדמוגי מוקשי מות — הה יגון, הה אגתה! הה מהפנה! הן כפשע לינינו, ולין המות , איה איפה הס המים הזדוניס יעלרו על נפשנו? קאני על זרועותיך, ידידי! עוי מעט וגם אני גם אתה גלך ואיננו — ד' אלהיס I משם תפתה הרעה, מה נוראה המראה הזאתI הן עתה יתגלגלו המים הזדונים! גחלי אש יופיעו עליהם שופט נל הארן, קומה הושיענו נא! — ויהילדלרה׳ נשלי לרניה וקרסוליה מעדו! ומשול לידי יוגדל, קירית ללגו יהמו, מסמר שערת נשרו׳ יד ו הופוא תחלקנה שולמית, יעמוד נאלם לא יפתח פיו, נעתקו ממנו מלים, לא יראה עוד את ההפנה אשר סלילו׳ וני התלל נלה תדלר שמה היתה; ני אם על רעיתו המתעלסת ועל זרועי ידיו נשענת ישים עיניו, פלצות תאחז לשרו, נ' לעוהי אלוה יעדנוה, ויחלקה וינשק אס לחייה חשי פארור קלצו ומזרם הריא ניטלו, ויחמר: רעיתי, יפתי שולמית! הקיצי, קומי רעיתי יפתי! עורי עורי, לנשי ע זך היפה לנשים! שולי רק הפעם, ושפתיך הלענה לאתר: "אהלת עולם אהנחיך, ורק המות יפריד ניני ולינך"! טרם שאון מיה נליוים ׳אספנו' עוד הוא מדני ותקן שולמית מתרדמתה , ועיניה מפיקות אהלה ועצל, ותרא אה המנול ותאמר: ד' אלהי צלחות! האס אין עזרתה עוד? השנחת חנות אלי אם ר,םצ« לאף נ חמיך סלה? ה! גלי מיס רלים מה ישאין עד למאוד! אף יחוד נ,י ויתר ממקימי, עת ני ועש הרעם נאזני אשמע, מה מאוד נדלה נקמתך מגני אדם! אלהים, תמים דיננו נל חייגו על האון, אתה דודי אוהל צדקות" תהלך ומעגלי יושר, יגיל מולנה, אהה! נלו ואינם האנשים אשי נחנרתם גיל וששון שנעתי ומיי נועם היו צי — ואתה אשר נתת לי חיים - הה. מראה ניראה! המים הזדונים ששפוך. ותשא ידיך נלרנני, ומצלולנעופרא למיס אדירים, הוי ואליי! גלו ואינם — ועל נל זאת, יהונדל, יהונדל! לי אתה היית עירי! ני עתה החלל אשר היתה שמה דמשמה, נעדן גן אלהיס לעיני תחשל! אלהי .לנאות! המעט השנים אשר חיינו עליהארן, רק מסר ונדקה עשינו... האם אין עזרתה עוד, ותשועה נדמה ממנו? לחה ד' תעמוי נימוק? למה עזנתנו? חלל תה חתרה נפשי המלאה לה ינון ועמל? ד' סלא נא לעיני! ה, עתה נמות — תה צדקתינו ני תזנרנו, וחסמו ני תפקדנוI ויחזק ׳הוניל נאהולתו, ויתוטו פעמיה נאשר יניד הקנה למיס, ויאמר: שולמית , כל אשי חיים נאם־ נמחה ״על פג׳ האדמה , משאון ההפנה הזאה קול יצלה לני תמרו ים או אנקת מת לא תקשלנה עוד אזנין. יונתי שולמית עוד מעט, והמיה יפערו פיהם לנלענו נס אנו — תוחלת נגזלה I כל תקומי תלפו הלנו לתו ואינמו — הה, עתה נמות, המות יקיל נחמת זעמו — לא של אפו ועוד ירו נטויה. — אנן אנאנו, לתום לנננו ולנקיון נסינו, תות לא נירא, ימתו פועלי אין תתנו, הנה נמותה I ה! צל ימינו עלי ארן ושנותינו נענן לוקי ונטל משנים הולך, חזקי ויאמן לננך! עתה גתהלן אירח החיים׳