Bikkūrē hā-'ittīm · 1831-01-01 · 1831 - תקצ״ב · p. [Seite 147]

S* ( UÖ ) *3 «יהומיה ופתירת שוגה באולתה“! קראה הנפש בשכינה, "אם בשרך גאה גאה והיית דשן ושמן׳ הייטב *ילך בעבורו? הלא לרעתך ולאבדן חייך, המשפחתהזאת "בבשרך? הה לך האות, כי מהר יבוא רקב בעעמותיך׳ «ותם לריק כחך ופעלף מאפע“. הן המה דברי קהלרי! החכם: הבסיל חובק ידיו ואוכל את בשרו. •ל האיה, והנותן זמירות בלילה * איד, אחת ירתה חציה על נותן זמירות בלילה׳ ותאמר אל לבה. "אם קולו ערב ונעים׳ איך מאוד בשרו ״לחיך יטעם“; המרלעלב או מפתיות דברה כזאת, לא ידעתי• אולם יום אתמול שמעתי. "מה:אוו לחיי הבחור הזה ומה "נחמד מראהו לעין י אם תמונתו יפה ונאדרה מה "מאוד תרב חכמתו ביתר שאת ויתר עז“! וכי לא מחכמה דברו כזאת. זאת ידעתי. האדם יראה לעינים ואלקים ♦ראה ללבב• האביב הסתיו חל^ הלך לו, והאביב במעטה תכלת וארגמן צעד ארצה; ויהי היום, ויעבור על פני שושן צעיר לימים, ויקרא אליו בכפיס שטוחות "ברכני נא גם "אני, אבי“!• "אם חפצת ברכתי טרם נועדה לו׳ הא לך״! כה• אמר האביב ויברכהו; אז מהר עליו התפתחו ליופי ולתפארת. התפשטו דליותיו הקטנים על כל גדותימו. ויה♦ גביר לכל אחיו, כל עובר על פניו שש על יפיו וחודו־ ובהריחו אתריה הניחוח ויהי לו למשיבתרוח; ויגד־1 הפרח מאוד מאוד ותעלוזנה כליותיו׳ ומלא גאור, וגאון על עדיו וכבודו, ועטוך בחלומות נעימות, נרדם עת נטו צללי ערב ויישן.