Bikkūrē hā-'ittīm · 1827-01-01 · 1827 - תקפ״ח · p. [Seite 111]

m* .( no ) we! " הן זד, ברית ר/נים חק־אחוה ס^רי " כי חאמים יחדו בתאומי בטן ״ ♦תעוררו אל־כל־מרןח־ז ו$גע “ למה פגע! ומה מקדהי• היש פגע ימדוד לפגע הזה? היש מכאוב י נמנאוגך? תמול אמך המהללה, אשת מיל ענזרע נעלה, חגלה בעוז ממניה, ותאמז זרועותיה, תדון ולא תיגע, מלן ולא תיעו> , עשה מעשה וגס יכול תוכל׳ היא עמוד התוך אשל הבית נכון עליו; ולא תמול , אן גס היום, גס היום הזה על משמלתה תעמוד לעבוד עבודתה בגבולה, ולא נעצלתים, ולא בדפיון״ידיס, כי ייד חזקה ונזלוע נטויה*. והיום אויה! הנה יל ה' הויה, שמה ושערוליה, תאניה ואניה; עלה מות נמלונין, פתע פתאום נאלמנומין, ויקה ממן את מחמד עיניך; נפלה אשת היל׳ עודנה מתאמצתנמלאנתעבודתה, נפלה שנגה, נפלה ולא תוסיף קום ואתה בנה אוהבה ואהובה, פתאום באה עליך הווה, פתאום שדדו אהליך, רגע ידיעותיך, משאלת נשה אובד, ואין מנחם; כי תפנה אל הימין ואס אל השמאל, אבן מקיר צועקת: איהןברת? איה צדקת? איה אשת חיל? איה האשה המשנלת? והנה עמך אב זקן ימאן להתנחם ׳ חשך משחוד תאלו, פנה הודו פנה זיוו פנה הדלו, ואחיך ואחיותיך מזה אחד ומזה יאחד, למואם יילילו ירדו בבני, ועלגלסלפימך היקלה, אשל הימה למופת באלן באהבתה את חמותה, הנה תתיפח תפלש כפיה לא מחמל על נפשה ולא תחוס על פדי בטנה, לא תתן פוגת לה לא מדום בת עינה, ני אבד ממנה משען ומשענה; מלבד כל באי שעד עילך, אשל ידעו את צדקתה ונשדון דלניה ׳ ובחנו מוס לגבה ונקיון כפיה, נל העם מקצה בלב נשבר ונדנה יבאו אליך לספוד לשרה ולבנותה * ואתה* ־ ואתה אנושנעדניאלופי ומיודעי, ני סבגוך נאביס, עדת יגונים הקיפוך ונלחמו אליך פנים ואחור: הקצור קצרה ידך מפדות, ואם אין בך נח לתת נל אויביך אליך עודף? הן אמת: מה לנו צריךI לבים קמים עליך! ידעתי ידידי ידעתי, טבעת ביון!מצולה, שתית מצית נוס התרעלה, ורבה המנשלה, על נן מלאו מתניך חלחלה : ואולם היד השנל תקצר ׳ להוציא בעליו מן המצר? הצרי אין לגבון, אם לופא אין לימן? שאני ידיד נפשי, שאני, ועד ארגיעה אדבר* הלא צבא לאנוש עלי ארן ונימי שניר ימיו, כלא תונן לבות הוא יכין איש על עמדתו ועל משאו; ואחלי אשר נא האיש החלון המהיר במלאנתו י! ן J IJ r