Bikkūrē hā-'ittīm · 1825-01-01 · 1825 - תקפ״ו · p. [Seite 67]

( 66 ) & הבעת שב אפך מני הבעת נקמת נקמתך, נצח שומרת את אויבתי הרודפת באך וחימה בוארת שרה אכורה! היספוק עניי לך כעת עתה נהיו תאותיך הצוררים אשר מני רוחך הכהה עלו ובאו דמיוני פחדך אשר כבר לפני שנים התנכלת עלימו להמיתם הנמו בעני ברזל מנודחים תועים ועיפים ♦ורדים חדר♦ מות ומה פשעם וחטאתם? - על כי לאדונה הזקן באחרית ♦מיו בן המבושר לה שרה ילדה וברוח הקנאה עליה עברה ראתה הבן הבכור כי יגדל אהבת אב ביו שניהם תחלק ונחלת הצעיר בן בטנה כ♦ תצער על כן נדחת על כן מבית אביך גורשת כהיום הזה אל מרחבי תבל נודד במדבר שם ירדפך אך ♦שיגך מות בלהה ועלי אמך הרכה נחרץ כלה ונחרצה לראות במות בנה מות אכזרי במות יחידה אהבת נפש אהבתו בל אוכל אראה נלאיתי נשוא מראה מבהיל ומורה פחד מות בני! בן אוני! אם רוח והצלה ועזרת בצר בל ♦עמוד לנו מות! אך לא לעיני אמך לעיני השכולה מנשים. ככה בקול ענות תקונן הגר האומללה ודמעתה על לחיה ותשלך את הילד גרונו צחה מני צמאה ואך בלט במר יילילכגבר אין איל דבר ועוד מעט גם בכיה בל יכולה נפשו על♦ מצא הדשא הנבל לרגלי תומר השכיבה והיא מנגדהו ישבה כמטחוי קשת ותכסה פניה וקולה נתנה ב?כי ותמס בדמעות אין ספורות למו דממה שוקטת חנה על פני המדבר שמה לא השמיע מעץ נוזל המית מימיו שמה לא נשמע קול מצעדי גבר וקול כלבים הומים מבשר קרבת מושב בני אדם בל ישמע בכל מקום הושלך הס בדד וגלמוד סביב הבודדים במועדם לפתע פתאום מני דומיה זאת הגר קול קורא שמעה באזניה כקול כנור ונבל יטיך נועם רב וחן ככה יצלצל מעפר ארץ התנשאה משתאה ותגיל ברעדה וזוהר