Jeschurun · 1864-01-01 · 1864 · p. [Seite]

(נ#) אשר העמיקו חכ«י «מלמוד גלי קסק «קושרי העמיס, אשר דברו מעוף הבדוי הנקרא גרייף בלא, המשער אח הזהגבמדבר ידוע(עיי' פליניאוקז׳ 3׳), והס החליפו העוף גדיף נננר מורא, והעור זהב ופז, אגן יקרה נחנו לו למשמרת. — על הא דאיסא במדרש (בראשים רנה פ׳ מ׳ד): חשיכה זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזימחיה שהיחה אומרת לישראל נסנו על קרן השור שאין לכם חלק גאלתי ישראל. נלאו המפרשים למלא פתרונו. אמנם אחר העיון נראה שכון על מנהג קדמורס- עע׳ז יורם ורומיים לקשט ביום חגם פתחי בתיהם וגם ראש בהמתם ,' נפערות ציצים ופרחים לכבוד אליליהם (עיי׳ גינבאן ממשלת היומיים ומפלתם קאפי׳ ה׳), ומוזכר מנהג זה בתלמוד (ע״א י״ג ע״א): ר׳ נסן אומר יוס״שע״א מנחת בו אח חמכק מכריזין 'ואומדן כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד ע״א ירח לו את המכקוכו׳. ובזמן שהיו היורם צורדס את ישראל, וכל מבמחם להשיר אותם מעבודת המקום ב״ה, נזרו עליהם, שגס הס יניחו עטרות כאלה על פתחיהם ועל ראשי שודהם וחמודהס ביום חגם; למען ידעו כל באי עירם כי היהודים פרקו מעליהם עבודת אלחיהם וגאו לחקות בצל אלוהי העמים המושלים בהם. ודבר זה מפויש נמגילת תערה (פרק ב׳ בקופו) ח״ל: בעשדם ושבעה.ביה (בחדש איר) איתנטילו כלילאי מיהודה ומירושלים, שבימי מלכות יון היו עניאין עטחת של וורד וחולין אותן על פתחי בתי־ע״א שלהם ומל פסחי החניות ועל פתחי החצרות ושח נשיר לע״א, וכומנין על׳ ®לחי של שור ועל מצחו של חמור שאין לבעליהם חלק באלהי ישראל יכו׳ וכשגברה יד בני חשמונאי בטלום וכו׳. ואין קסק שלזה טון המדרש במאמרו הנ״ל, ור״ל שגזרו היונים לחת עטרה על קרן השור למוד ע״א, למען יודע לכל כי כפרו ישראל בת׳ ואין להם עוד חלק באלהי ישראל. והיה זה שלום, ואולי ימח לי המקום בעוד ימים אחדים, ואמצא סנאי, אציע לסרן עוד דבר אחד בלשון אשכנזית, אן כעת עידוחי רגו, ואין ניד להחליט. דברי אוהבן התיש שלומן וטובך. ה״ק יונה אלי׳ וזיעעער* 'י *6