Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in … · 1898-01-01 · פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897) · p. Seite 182

יום ג׳ לדיונים * הישיבה שלאחר הצהרים 182 העברית בגרמנית, הריהי ההוכחה הנאמנה ביותר על הקשר הזה. אין כאן "שגעון לדבר אחד" של דוקטרינרים. בקרבנו חיה ההרגשה, שלא ללהט לבדו אנו מצפים מהפתרון הציוני של שאלת היהודים. נעשה כאן נסיון מכמה צדדים להדגיש במיוחד את הצד הכלכלי של הציונות. ברם, שאלת היהודים אינה רק שאלת היהודים הרעבים בלבד, כי אם באותה מידה גם שאלת היהודים השבעים. הציונות שלנו הריהי תוצאה של געגועים עמוקים על תוכן חיים עצמאי המתאים לנו. הרינו רוצים להרפא מהקרע שבנפשנו. רעבנו הגדול לתרבות, זוהי מצוקתנו הגדולה. ומשום שרוחנו הלאומית יכולה לחיות חיים גמורים רק בתוך צורותיה שלה, גזרה היא ששפתנו תשוב לתחיה. אנו רוצים לשוב אל השפה העברית, כשם שהננו רוצים לשוב אל מולדתנו ההיסטורית. כשם שכולנו מאמינים, שנוכל לחוג את חג תחיתגו המדינית רק על אדמת א״י, כן חיה בכולנו ההכרה, שתחיתנו הרוחנית תתכן רק במסגרת הלשון העברית. לידי הכרה זו הגיעו כבר אבותינו במשך המאה האחרונה. הספרות העברית שקדמה לציונות, מאז ראשית האמאגציפציה היהודית, הריהי רובה ככולה ביטוי של ציונות בכוח. געגועים למולדת תקפו את העם היהודי, והוא החל מדבר עברית. הנני נאלץ, לדאבוני, להמנע מתאר את התפתחות הספרות אפילו בקויה הכלליים. יש לגו ספרות עברית משלנו. באירופה לא שמו לב כלל עד כה לתנועת ספרותנו. הבקורת הספרותית המודרנית מטפלת בפרחי ספרות בלתי חשובים של שבטי עמים מתהוים אך למעננו אין באירופה לא אוזן ולא עין. מן הדין שזה יכאיב אותנו עד למעמקים, כשבאירופה אוטמים אוזן לזעקת נפשנו. יש לנו משוררים, חוקרים, פובליציסטים, מנהיגים רוחניים שנשאו את סבלנו, קוו את תקוותנו והיו שותפים לרגש געגועי לבנו הטמירים— מי מכיר אה גבורי הרוח הללו? העוול, שבו נוהג העולם לטפל בכל דבר יהודי, גורם להתעלם אף מחיי הרוח הלאומיים שלנו. והדבר המכאיבנו עוד יותר הוא: היהודים עצמם עמדו מרחוק למפעל הזה. רק עכשו קם שינוי. הציונות עוררה שוב באופן טבעי את החבה ללשון העברית• התוצרת הספרותית המשגשגת תוכיח. העתונים היומיים וכתבי העת המופיעים ברוסיה ובא״י יוכיחו, לאיזו חיות מפליאה וכשרון יצירה הגיעה הלשון העברית בשנים האח¬ רונות. יחד עם זה עולות כפורחות שתי הוצאות ספרים בורשה: "אחי־ אסף" ו״תושיה". נשלחו אלי דוחו״ת של שתי החברות הללו. שתיהן רואות ברכה. הנה מכרה, למשל, "אחיאסף" את האלף הרביעי מהתרגום של ה־ ”Kulturgeschichte“ מאת ליפרט, והרי אין זה ספר השוה לכל נפש. כה רב הוא הצמאון להשכלה בקרב אחינו במזרח. כל המפעלים הללו היו עד כה, ככל הפעולה הציונית, יחידים ובלתי