Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in … · 1898-01-01 · פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897) · p. Seite 19

19 נורדאו המדינה, אולם הזכויות שמעבר לזכות הבחירה הכללית, הזכויות העדינות, שהן נחלת הכשרון והחריצות, זכויות אלו ניטלו ממנו בתוקף. זהו מצבו של היהודי בעל האמנציפציה באירופה המערבית כיום. על תכונתו המיוחדת שלו ויתר, הגויים מסבירים לו, שאת תכונתם המיוחדת שלהם לא סיגל לו! מבני עמו התרחק, כי האנטישמיות המאיסתם בעיניו, בני ארצו דוחים אותו מפניהם ברצותו להידבק בהם? המולדת שבגיטו אבדה לו וארץ מולדתו מסרבת להיות לו מכורה. אין לו קרקע תחת הרגלים, אין חברה שיוכל להספח אליה, שיהא רצוי בה, חבר בעל זכויות מלאות. לא על מהותו, אף לא על פעולותיו יצדק בעיני עם הארץ, וכל שכן לא יזכה ליחס אהדה. הקשר עם בני הארץ היהודיים אבד לו, הוא נתון להרגשה, שהעולם זועף עליו ואינו רואה שום מקום שבו יכול למצוא יחם נפשי חם בחפשו אותו ובכמהו אליו. זוהי צרת היהודים המוסרית, שהיא מרה מהגופנית, באשר היא נפרעת מאנשים מפותחים יותר, גאים יותר, רגישים יותר. היהודי בעל האמנציפציה חסר אחיזה הוא, בלתי בטוח ביחסיו עם אנשים אחרים! חששן במגעו עם זרים, חשדן אפילו לגבי רגשותיהם הטמירים של ידידיו. את מיטב כחותיו הריהו מכלה בהתאמצו לדכא ולהכחיד, או למצער להעלים את ישותו העצמית, יען כי חושש הוא, שישות זו תוכר כיהודית. אין לו כלל רגש הסיפוק להראות כלו כמו שהוא, היות הוא עצמו בכל רעיון ורגש וכן בכל גון שבקול, בכל ניד עפעף, בכל תנועת אצבע. מבפנים הריהו נעשה בעל־מום, מבחוץ — מזויף. ועל כן תמיד מגוחך ומעורר סלידה בעיני אנשים אצילי רוח אסטתיים, ככל דבר כוזב. כל טובי היהודים שבאירופה המערבית נמצאים במצוקה הזאת ומבקשים הצלה והרוחה. חסרים הם כבר אותה האמונה המנחילה אורו רוח לשאת כל סבל, המכירה בזה את גזרת האל המייסר, אך האהוב עם כל זה. חסרים הם כבר את התקוה שיבוא המשיח וביום פלאות אחד יעלם לתפארת. קצתם מבקשים להנצל בבריחה מהיהדות. אמנם האנטישמיות הגזעית המכחישה את הבח המשנה של הטבילה, מגלה סיכויים מעטים לתכנית הצלה זו. אין זו דוקא המלצה לבעלי המעשה, שברובם בלתי מאמינים הם—על המיעוט המאמין באמת אינני מדבר, כמובן—הנכנסים בברית העדה הנוצרית בשקר, שיש בו משום חילול השם. על כל פנים באופן כזה נוצרת אנוסות חדשה, שהיא גרועה ללא דמיון מהישנה. לזו היה קו אידיאלי של געגועים טמירים אל אמתות, של מוסר כליות וחרטה שוברת לב, ולעתים בקשה את כפרתה והיטהרותה במסירת נפש על קידוש השם מתוך כוונה ורצון. האנוסים החדשים עוזבים את היהדות בזעף ובהתמרמרות, אך בעמקי הלב, אם גם שלא מידיעתם, הם נוטרים שנאה