Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des … Zionisten-Kongresses … in … · 1898-01-01 · פרוטוקול רשמי (31-29 באוגוסט, 1897) · p. Seite 18 (×™×—)

לתולדות הקונגרס הציוני הראשון על יסוד עתון יומי, נתגלגל הדיון במהרה לעניו הצורך לבנם אסיפת רבתי לשם איחודם ואירגונם של הכוחות הציוניים. תוצאת הדיונים האלה, בימים 6—7 במארס 1897, היתה ההחלטה: לכנס באוגוסט 1897 קונגרס ציוני. כלומר: בעצם הוחלט רק על כינוס ציוני, שיהא סגור בחלקו׳ ואילו חלקו האחר יוקדש לדיון פומבי. וילי באמבום, ראש הציונים המעשיים בברלין, ראה בהחלטה זו מעין המשך לדיונים, שהיו נהוגים בין החברות השונות לישוב ארץ־ ישראל, לשם יצירת ועדה ארץ־ישראלית מורחבת, מעין זו שהיחה קיימת מאז כמה שנים בפאריס. ואין פלא בדבר, שעד מהרה נפל סכםוך בינו לבין הרצל, שנסתיים בפרישתם הפומבית של באמבום והילדסהיימר מענין הקונגרס. מתוך המכתבים, שכתב הרצל בימים ההם (שמבחר מקיף מהם הופיע בכרך הראשון של אגרות הרצל, שיצא לאור מטעם הארכיון הציוני המרכזי), אפשר להכיר בבירור את התקדמות הרעיון. ב*23 במארס 1897 — שבועיים אחרי הוועידה המוקדמת — כותב הוא מכתבים דומים לצבי בלקובסקי בסופיה, לש. פינלם בגאלאץ ולאדולף שטאנד בלבוב. "אני מנסח עתה את ההודעה הארעית של הקונגרס... אני מוכרח לתחום את התחום המשותף לכל הציונים כדי שיבואו הכל, שאם לא כן — ממשיך הוא — לא ייעשה הקונגרס אותה האסיפה הלאומית שהוא חייב להיות". כך נאמרה כאן בפעם הראשונה המלה, שמעתה תחזור במכתבים רבים (אם כי לא בפירסומים הרשמיים): האסיפה הלאומית של עם ישראל. רעיון הקונגרס הגיע לדרגתו העליונה. מכאן ולהבא לא ידובר עוד על איחוד קבוצות־הציונים הנפרדות בלבד. המטרה נעלה יותר, מקיפה יותר. ״מן המוכרח״ — נאמר בלשון זהירה בהודעה הארעית המודפסת מתחילת אפריל 1897 — "שתקום בימה אשר לפניה יוכל להיקרא כל אחד ויתן דין־וחשבון על מה שהוא עושה ואינו עושה בענין־היהודים". אך לבלקובסקי כותב הוא באותו זמן במפורש: "הקונגרס הוא יותר מאשר ההודעה הארעית יכולה ורוצה לומר. זוהי האסיפה היהודית הלאומית הראשונה!״ ב-2 במאי חוזר הוא על כך ביתר הדגשה. עוול עושים אלה, שחותרים תחת הקונגרס, ממש פשע: "שהרי הקונגרס הוא האסיפה הלאומית שלנו". ולמחרת במלים זהירות, אך ברורות יותר, כותב הוא לאמיל מאירסון בפאריס: "כמטרה קרובה ביותר קבעתי לעצמי להשיג לכלל־היהודים צורה, אם כי לפי שעה רודי־ מגטרית, של הגדרה עצמית". ובאותו יום אל פאול לאזאר: "הדברים אמורים בהעמדת האומה היהודית על רגליה ובהמצאת אמצעי־הביטוי הראשונים לה". וכך הגיע הרצל — בדרגה גבוהה יותר — לאותה המטרה, שכבר עמדה בפני היהדות בשעת יסוד חברת כי״ח ושרמז עליה גם פינסקר: למצוא צורה חדשה לאירגונו מחדש של עם ישראל. הוא הכיר, שאירגון מעין זה יוכל להיווצר רק על בסים לאומי. מתחילת פעולתו ראה בתנועה הציונית לא מפלגה בישראל, אלא גרעין העם כולו. לפיכך היתה שאיפתו להוציא את הציונות למרחב ולעשותה לתנועה מדינית, לתנועת שיחדור עצמי של העם היהודי מן הגולה החיצונית יח