Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1913-01-01 · X. 1912 - 5673 (1913) · page 400

3B6 מיד עושקו. דאך ווען ידוע ומפורסם איז לדיינים וגם לרבים, דאז דווי׳» קיין רמאות בעולם איז, מיגן זיא וואל עפיש מקיל1); דאך זיא זאלין דך (צו) פאר מייעץ זיין עם ראשים וטובים שאינם נוגעים בלל בנ״ל, ובהסכמתם, זונשט זולן זיא נישט מיקל זיין אוד נייארט אלי חומרות טון כדל ויותר מהמה. הכלל העולה, מן זול טון כל הומיות בעולם, דאמיט דז ער דען לייטן גינונן הוט. ויתר דיני ומשפטי תמצא לקמן בדף פ״ו 2). .30 b אודות השבועה יהיה כתקנות הארצות 3) דהיינו בעיר יכול להשביע בכל חצי שנה וחוץ לעיר שנה. דער תיקון אוד חומרות הדל זול זיין בקהילתנו, אוד במקום וואו מן דען תיקון אויך הוט. ואיכות וכמות הכתובה לבתולה ולאלמנה יהיה כתקנת ד ארצות יצ״ו 4). ווערט מן דער נאך גיוואר ווערין, דז ער אודר זיין ווייב העטן וואש מברית ניוועזין, אוד העט עובר חרם ושבועה גיוועזין, הן דיא לייט דיא דא האבן ידיעה דער פון גיהט, דז ער אדיר וי העטן עובר שבועה וחרם ניוועזין, הן רחוקים הן קרובים, דא זולין זיך דיינים צו דען ראשים וטובים, כדל זעצין, אוד זאלין זיא שטראפין בעונשין ויסורי־ קשיי, אז לייט, דיא דא האבן עובר שבועה וחרם גיוועזין אוד דעם תובע העלפן צו זיינן אויך, הן בחייו הן לאחר מותו, וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוידון עוד. וכל הפשרות שעשה עם המלוים יהיו בטלים, אוד י איו דיא מחויב ממלא צו זיין, וואז ער זיא הוט מחסר גיוועזין .31 אוד קיינר זול מיט אים משא ומתן, או שותפות האבן, אם לא ברצון בעלי חובות. ף Fehlt: זיין. 2) Folio 86 ff. fehlen leider in unserem Codex. 3) Beschluss des Judenreichstags betreffs der Beeidung: in einer und derselben Stadt darf man den Schuldner jedes halbe Jahr den Manifestationseid wiederholen lassen, wohnt er in einer anderen Stadt, nur jedes Jahr einmal. 4) Beschluss des Judenreichtags betreffs der Ehepakten einer Jungfrau und einer Witwe. Laut dem polnischen Landgesetz (prawo ziemskie) hatte die Witwe kein Prioritätsrecht vor den Gläubigern ihres Mannes. König Sigis״ mund August (1551) und Stephan Batory (1578) machten in der Angelegen״ heit eine Ausnahme für die Juden und gaben (1578 § 9) der Witwe das Pri״ oritätsrecht vor allen Gläubigern. Aus dem Beschluss des Judenreichstages von 1644 erfahren wir (B u b e r אנשי שש S. 226 No. 8), dass die Witwe, wenn sie als Jungfrau geheiratet hatte, das Anrecht auf 300 fl. (a 30 Gr.)t wenn sie als Witwe heiratete, auf 150 fl. hatte, War ihre Mitgift grösser, musste sie den Beweis dafür liefern. Siehe Balaban, Gesch. der Juden in Krakau i, 236 ff.