Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1912-01-01 · IX. 1911 - 5672 (1912) · page 85

81 בחלק שפתיה תדיחנו, והוא מהופך הלוקחים החולקים 5 (?1"כ) הנני, בשקריהם ובפחזותם י״ת בשקריהון ובבקרותהון וכן תרגם אנשים דקים ופוחדם (שופפים פ, ד׳) סריקץ וברקין א) והוא מענין פחז כמים (בראשית מ״ט ד׳), בי המים נאמר בהם לשון פחיזה כמו לשון בנידה כמו אח* •בגדו במו נחל (איוב ו׳ ט״ו), והוא מי שהוא נמהר ונבהל ונחפז וקל בדעות : (ל״ג) ובי, ענין הפרשה בי דורו של ירמיהו לא היו שואלים את ירמיה מה נבואת השם ית׳ רק משא דבי ה׳ כי משא מתחלק לב׳ עניינים, יש מענין נבואה כמו משא דבר ה׳ (מלאכי א׳ א!), ויש מענין כבדות ומשאוי כמו תחת משאו (שמות כ״ג ה׳), והם היו שואלים אותו דרך היתול מה משא דבר ה׳ והיח מתכוונים מה משא ה׳ מענין כבדות ומשאוי אבל ירמיהו היה סובר שהיו שואלים אותו על הנבואה והשם שהוא בוהן לב וחוקר כליות ידע מה בלבם ואמר לירמיה כשישאלוך לאמר מה משא די׳ אע׳ם שהם מתכוונים לכבדות ומשאוי תשיב אתה אותם מענין נבואה ותאמר להם נבואה רעה מה שאתם שואלים את מה משא ונטשתי אתכם נאם ה׳ ז (ליד) והנביא, ואין דעתו לנבואה, ופקדתי וגו׳ וירמיה מיעץ אותם היאך יש להם לשאול ואומד להם (ל״ו) ומשא, כיון שאין דעתם במשא רק מענין משאוי. כי המשא יהיה לאיש דברו, פי׳ כי דברו של אדם הוא נשיאות שפתיו ולכך נקראת הנבואה משא שהיא נשאת בפי הנביא, אבל אתם והפכתם את דברי וגו׳ ותחשבו משא מענין כבירות, וי״ת כי משא יהיה לאיש דברו, ארי נבואתה תהי לגבר דמקיים פתגמא דה׳ 5 (ל״ט) לבן, ת״י וארטוש יתכון מרטש והוא מענין השבחה כמו נשיתי טובה(איכה ג׳ י״ז) 5 (כיו) וכלימות עולם, שם בשורק הוא״ו ודגש המ״ם בשקל פתיות ו ר ש" י פי׳ כל הפרשה הזאת על זה הדרך וזה לשונו ז משא ה׳ לשון נבואה הוא והיה נביא השקר שואל לנביא אמת לאמד לו את דבר ה׳ בלשון שבא הפננון אליו והסגנון לא היה מעכב הדבור כל כך והיה נביא השקר מהפך את הפירוש לצד אחר והיה מדבר בדוגמת נביא האמת כדי שיאמינו בו וכן עשה חנניה נן עזור לכך הוא אומר אל תשאלו משא ה׳ את לשון הסננון אלא מה דבר ומה ענה פי׳ הדבר שאלו לנביא האמת לאמר לבבל מה הב׳־ה אמר ולהיכן נוטין את דבריו כי המשא יהיה לאיש דברו סגנון סתום הקב״ה אומרו סתם לאיש עצתו שאינו חשוד להופכו ואתם שואלים אותי כדי להפכו והפכתם את דברי הב״ה וזה שאמר למעלה מגנבי דברי איש מאת רעהו (פסוק ל׳), נם זה לשון מיושר (א) הראני, הראני ה׳ הוא בד,ירק. דודאי תאנים האלף נאספת שהוא מנו׳ דוד ותיי תרין סלי תנין. מועדים פי׳ מזומנים ומובנים וי־ת מחתין. את החרש ואת המסגר, ת״י ית אומניא וית תרעיא ורז" ל דרשו=) חרש כיון שאחד מהם פותח הכל שותקין שנאמר החרישו אלי איים (ישעיה מ״א א׳), מסגר הכל יושבין א) בתרגים שלפנינו 0י'?'( ובםייץ. ב) סנהדדץ ל״א ע״א והלשץ משיני. קצת יע, ישו"/