Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1911-01-01 · VIII. 1910 - 5671 (1911) · page 32

'חם שנתפרשו שמותם לפני השירה הם אבישי בן צידה ואלחנן, תמצא שחזר ומנאן אחר השירה וכולם שלשים ושבעה: כד. (א) ויוסף אף ה׳ להרות בישראל, מדרש חכמינו כיוון שהזכיר מעשה אוריה שנהת על ידי דוד הוסיף להרות בישראל»). ופשוטו של מקרא ויישובו לפי שהרה אפו בהם בימי דוד כששלח רעב לעולם שלש שנים שנה אחר שנה בעון שהמית שאול את הגבעונים הוסיף להרות בהם פעם שנייה כשציוה דוד למנותם, ויסת את דוד בהם לאמר, מק־א קצר הוא זה והסר תיבה אחת ופתרון ויסת שטן את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכן מצינו בדברי הימים ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל (דה־י א׳ כ״א אי): (נ) כחם וכהם מאה פעמים, שמשיתהיל למנות אהד יהא מוסיף ונופל על כל השבון וחשבון עד מאה פעמים, והשנון זה עולה עד שתחדל לספור כי אין מספר. ואדוני המלך למה הפין בדבר הזה, ובדברי הימים כתיב למה יבקש זאת אדני [למה יהיה] לאשמה לישראל (שם שם גי): (ד) ויחזק דבר המלך אל יואב, ר׳ מנחם ב״ר הלכו פתר כך אמר לו דוד, אני מלך ואהה שר צבא ואין דין שיבטלו דברי ויעמדו דבריך: (י) אל ארץ תחתים, תירגם יונתן אל ארץ הדרום, שלא רצה למנות כל ישראל ולא מנה אלא אותם העומדים על הגבול בדמם. חדשי, שם מקום. ור׳ מנחם פתר חדשי מקומות שנתיישבו מהדש לפי שיש שם אנשים מעט במספר אבל עיירות אשד הנה יושבות הארץ אשר מעולם ועומדות על מליאתם לא מנאן יואב, כך שמעתי מד מנחם אהי אבא, אבל אני מנמנם בפתרון זה; (ט) את מספר מפקד העם, פת׳ את הפקודים שפקד לא פקד (אותן) אלא אותן הראויין להיפקד לכל מיניין שאדם נמנה בו והן מבני עשרים ומעלה. ומדרש חכמינו את מספר מפקד העם, שתי פיתקאות ג) היו בידו מכל בית ובית באחת היה כתוב בה מעט במספר מאנשי הבית ושנית היה כתוב בה כל מפקד אנשי הבית עד שמנה כל ישראל כדרך זה שני מיניינים אהד מיניין מועט ושיני מיניין מרובה וצירף את המועט לחשבון אחד וכתבו בפיתק אהד, וכן את המרובה כלל לחשבון אהד וכתבו בפיתק שיני, ובשבא אל דוד הוציא את השבון המועט והראהו והיה אם תעלה המת המלך חזר והוציא את השנייה אשר בה חשבון המרובה ונראין הדברים שהרי כאן מנה אותם שמונה מאות אלף איש מישראל ואיש יהודה המש מאות אלף איש ובדברי הימים מונה אותם ארבע מאות ושבעים אלף איש (שם שם ד׳) ופת׳ הראשון עיקר. ותהי ישראל, כמו שיאמר מאומה אהת בלשון נקיבה היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד ב׳) כן יאמר מעם ישראל ותהי ישראל: (י) ויך לב דוד אותו אחרי כן סיפר את העם, פת׳ אחרי שספר א) המחבר מביא פה בקיצור דברי הפסיקתא רבתי פ׳ י״א (הוצאת מא״ש צד מ״א ע״א וע״ב). ב) עיין פירש"'. ג) מלשון זה נראה קצת כי היה בזה לפני המחבר מאמר במדרש שמואל סון* פרשה ל/ כי שם נמצא הלשון ,,פיתקין" בעוד שבפ״ר שם איתא "אנפיאות" והנה כל הלשון של המחבר פה יש לדעתי הרחבת מאמר המדרש, באשד לא מצאתי סגנון כזד. בשום מקום.