Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1909-01-01 · VI. 1908 - 5669 (1909) · page 27

24 הדה. אבל בשלשה אין לו להזכיר מזון דמשמע שמברך לבעל הבית שהאכילם, ונם בעשרה נמי אס אינו רוצה להזכיר מזון הרשות בידו, תום׳א), ע״ב, הדד" תדאב) נמי הכי בין שאמי ברכו בין שאמי נברך אין תופסין אותו בכך, והנוקדנין תופסין אותו, פד׳י נוקדנין מדקדקי׳ בדברים שלא לצורך, וכן שנינו במסכת דרך ארץ ג) לא יהא אדם מן הנוקמים ולא מן הנימוקים, וכן בנדרים י) אמר רב הסדא דמשאיל להון להני נוקדני [דהוצל הדין] דייסא היכי מעלו, כלוי מדקדקין בדברים שלא לצורך, ובירושלמי ה) בעו לר׳ זירא וצווה ד יעקב בר אחא לד חייא בר אבא מקראה (!sic), תום׳ י), ע*כ, א) ברבות ב׳ ע״א ד״ה אמר. ב) גמרא שם. ן;) ל״ד ע״ב לא יהא אדם לא ־נוקדן ולא עומקן. ך) מ״ט ע״ב. ך,) עיי; ערוך ערך נקר שגורם נקדנים ומביא גם ירושלמי דבאן. ן) איני יודע איה מקומן של תום' אלו. חסלת ברכות מהר״ם.