Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1905-01-01 · III. 1905 - 5666 (1905) · page 151

1 הא לך תקנות רוזני ר*א יצ״ו בענייני הבורחים. א׳. אם איזה) XIV. מהחייבים יזדמן שירצה לעשות פשרה על החובות עם נושיו ויכריזו עליו חרם אזי יהא מוחרם ופסול לעדות ולשבועה שנה תמימה. וישב בתפיסה שנה תמימה ולא ימנו אותו בשום מנוי לשום דבר שבקדושה ואם כבר יש לו מנוי יעבידוהו ממנויו ולא יעלה לס״ת שנה תמימה עד שישלם כל השטיח לב״ח(2. ב׳. נם לא יהא לשום אדם שום עסק עם אותן אנשים הבורחים ומי שיעבור איהו דאפסיד אנפשי׳ ולית דין ולית דיין על הבורח נגדו. נ׳ כל המלבושים אשר יעשה הבורה לאשתו בתוך השנה שנעשה בורה יקהו הב״ה ונם יפסיד הבורח חזקת עירנות בקהלתו. די. גם אפילו שאיזה ביה יעשה הנחה לב־ה [לבורח] ואפילו נתן לו ת״ב [תקיעת כף] על ההנחה מ״מ יוכל אה־ב לתובעו ולהוציא ממנו סך ההנחה בדיינים. והתיב יהא בטל מעיקרו בדין הפקר ביד הפקר. הי. בשיתנו חרם בב״ה .8)מחמת הבורחים מחריבי׳ להיות גם אשתו ובניו בבה־כ בשעת נתינת החרם ד. ואיזה קהלה שמנהיגיה לא יקיימו התקנות של הבורחי׳ הנ״ל מחריבי׳ ליתן קנס מאתים אדומים (4 לפיש [לפדיון שבוים] (5 שלא נתנו להמחל. נם מחריבים 1) Obgleich die meisten hier abgedruckten Verordnungen gegen Bank״ brüchige bereits bei Buber אנשי שם S. 223 f. wiedergegeben sind, glaubte ich sie dennoch hier mitteilen zu müssen, weil die hier vorliegenden die ein״ fächere ursprünglichere Fassung aufweisen, die zudem zeitlich genau fixiert ist (Adar 1624). Die Buberschen tragen kein Datum und enthalten spätere Erweiterungen und Hinzufügungen, die nach 1626 datiert werden müssen (vgl. Buber Vorw. S. VII). In einigen Punkten differieren sie zudem, und die letzte Bestimmung fehlt bei Buber. Das hier Mitgeteilte meint Perles in Monats״ sehr. 1864 S. 367 Anm. Vgl. noch diese ״Materialien“ I Nr. IV, V, XVII. Aus Nr. L XVI unten ist ersichtlich, dass an dieser Fassung der Verordnungen gegen Bankbrüchige noch im Siwan 1700 in Posen festgehalten wurde. Zwei wei־־ tere Verordnungen der Synode von 1595 oder früher s. Wetstein, Quellen״ Schriften S. 23 f. 2) Bei Buber S. 224 § 24, wo statt ,ולא ימנו אותן בשום מגלי כל es heisst וכל החומרות הנ״ל. Bei B. § 2 heisst es והנאמן ימכור הכל תוך חצי שנה ויתנם לבעלי חובות לאם לא יספיק יהא מוחרם מידיד ליריד ויהא תפוס בתפיסה לבל הפחות ל׳ יום, ולא ימנה לכל דבר שבקדושה, אש יש לו איזה מנוי יורידו אותו עד שיפייס בע״ח .... וכל זה מי שמפסיד דרך משא ומתן אבל מי שפזד ונתן לגק בתו או בנו הרי ד״א כגזלן ויהא תפוס שנה תמימה ולפסול לעדות ולשבועה ואין לקרותו לש״ת Nach samt״ liehen Entscheidungen der Synoden zu Lublin und Jaroslaw wurden die Gläubiger in folgender Art befriedigt. Jeder vorgewiesene Schuldschein (Mamran) wurde in Anrechnung gebracht. Die Masse wurde auf die Schuld״ scheine gleicherweise verteilt, nicht aber gleicher Weise auf die Gläubiger. So erhielt beispielsweise derjenige, der mehrere Schuldscheine vorwies, mehrere Teile der Masse zugesprochen (שו״ת צמח צדק, Amsterdam 1675, Nr. 15). 3) Bei Buber § 21, 5, 22, 6, 7 mit wenigen Varianten. 4) Roter Gulden (Czerwony zloty), Goldgulden oder Dukaten, der damals 140 Groschen galt (Zeitschr. d. h. G. f. d. Pr. Pos. V 107, 109). 5) Die Synode hatte einen eigenen ממונה על פדיון שבוים (Steinschneider, Catal. Bodlej. S. 176).