Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft · 1905-01-01 · III. 1905 - 5666 (1905) · page 63

59 דינם שהי, בימיהם פה פראג ובכל תפוצת ישראל, וידי שלא יהי, שבוע, הפרדאן קלה בעינינו, ישומו נא עדה הקדושה על בל בעל בית להעריכו לפי ערך מר־מ שלו שיש לו להביאו לתיב' הפרדאן, ובכלות השנה ישומו עליו שנית אותן בעלי תיב׳ הנתוני, על תיב' הקהל, לפי דאות עיניהם ויטילו עליו שבועה עם כל הומרי, או להתפשר עמו במקום שבועה לטוב, תיב' הקהל ואם לא יביא הבעל בית כפי ערך הפי־דאן מקציני הקהל בתהלת שנה כדל, אזי לא יהי, כה ביד בעלי תיבות להתפשרו עמו בדבר השבועה, כי השוד הוא בעיני הקהל, עד שיצדיקו בשבועה. ושליש לפי הממון דהיינו לפי עשרו, כאשד מצינו במלכים ב׳ כ״ג איש בערבו פרש״י דל כפי ערכו, ומעריכו כה־ג קציני קהל על בל חד והד להביא למ¬ עשרו ומה.חשש הכרת פנים יעריכו עיי שמאי, שנית, דהיינו להוסיף ולא לגרוע ומי ומי.... עליו יותר מכדי יכולתו ימעט את עצמו מערבו ההוא בשבוע המורה ...... בתים יניע את עצמם מחומר שבועה וכל כמה שיוכלו לעמוד בה יקבלו עליהם ועל אותן השובעים יעיינו קציני, היטב, ויאיים עליו חומר השבועה. וזה גם דעת המלכה יר״ה בפקודתה ודל להקור ולדרוש עשרו של איש ואיש, ובזה אבא אל המלכה להתחנן לה ולבקש ממגד, הסד והגהה ליהודי, כאשר תראה שיעשה רצונה ומלכות הפד אינו מבקש לכלות הקרן מהר מהר בראותה כליון קהלתינו בערה, וגזרה שאינו יג דלי׳ לעמוד בה היא, וזכות אמת ומשפט ושלום יעמוד לנו להטות לבבה עלינו לטובה ולתת הן בעיני, להגיה לנו ממס רב ההוא המוטל עלינו, ולהקל מעלינו ובשלום יברך ה׳ עמו ויהי לנו לעזרה בשפע המו״מ ויתברך מעשה ידינו. וגס זה יהי, לנו לסיוע להרבות על מקנינו בסחורה לשום עליו כפי דמי המקח ונם הפרדאן שיהי׳ זה לפחות לסיועת בני קהלתינו לסך עשרה אלפי, זהו, מלבד שרבי, מבני קהלתינו הדדים בארץ נב־י׳ יבואו אלינו ויביאו עמהם בל אשר להם ויסייע עמנו לסבול עול המס, וגם פרדאן מאכילה ושתי, בדל ויסהרו עמנו ובני הגולה ישדך עמנו ויתנו בניהם לפראג ויביאו נדוניד עמהם. פרנס החרש ר׳ ענזל עלפוגן השיב בפקודת בל הקהל המתוועדי׳ עמו שיקרבו עמהם במוקדם ב״ד מו״ש ועם שאד לומדי תורה על כך לעשות משפט וצדק, קציני קהל לא עשו כדבריהם ותשובתם כדל להתוועד עם הב״ד מיש ולומדי, על עסק זה והלכו כל הד והד לדרכו(כי עשירים המה ודוב מהם פסולים זה לזה מקרובה) לחזק העדן המס ע״י רעפרדיציאן למהר שלל, להשיל לעצמי ולקרובי, ולא לאחרים.