Jeschurun · 1884-10-30 · Heft 44 (30.10.1884) · p. 696

606 lärmend eine Menge größerer halbnackter Burschen und; Mädchen und viele schmuhige, kleine jiraa^föpfc lugten unter den Veiuwaudrvölbungeu hervor und gafften die niedern Bauernhäuser au, an denen sie vorüberfuhren. Der geneigte Vcfcr wird cs!äugst errathen haben, daß diese reckeuhasten Gestalten mit den wallenden Bürten j und malerischen Trachten dem Stamme der walachischen; Zigeuner angehören, die seit dem Ende des Mittelalters eine so pikante Eigenthümlichkeit des UngarlandeS! bilden und deren Provenienz bis auf den heutigen Tag eilt undurchdringliches Dunkel umhüllt. Ueberall, wo der Zug vorbeikam, schlossen sich die kleinen Pforten der Bauernhäuser; Bäuerinnen kamen erschrocken herausgelaufen und trieben ihre aus der Gasse spielende Kinder laut fluchend ins Daus, die Thüre hinter sich fest verrammelnd, denn die abenteuerlichen Söhne des i Südens waren dazumal beim Volke noch gehaßter und! gefürchteter als heute, Nicht nur, daß die Zigeuner in der Anrüchigkeit gewandter und verwegener Diebe standen, es zirkulirteu sogar int Volke Schauermärchen von geraubten und entführten Kindern, welche nicht ganz unbegründet gewesen sein sollen. Es hieß auch, daß sie sich für Geld zu allerlei gefahrvollen, mitunter auch mörderischen Anschlägen gebrauchen ließen. Wer also nur immer einen geschloffenen Hof hatte, suchte sich die unwillkonunenen Gäste fern zu halten; die Uebrigen aber mußten es sich gefallen lassen, daß die Zigeuner bettelnd in den Hof kamen, von wo nian sic nur mühsam wieder herausbringen konnte. Zu diesen Metzlern gehörte auch Katinka, die Tochter jenes Bauern, der im Kerker des Grafen Ormay nmgekommen war. tFoUschirng folgt.- Prolog pir Dicklmt-Feier. Bersaßt und vm'gktragcn von iViabbuhT Dr. 6. Pleßuer. צל בנפי הזיון לררהוק אשא חיה לכבוד דגול ררבוא, ררורם ביל פ א ה, אלי כלאת לו לתפארת, שנים ראה. ב זה רשה הרם, שר וגדול ליהודים, דורש טוב לערו, כאז רציל רחדים, וחל^ם ררצר, בטלטלה שבע גרודים. ג?השסע?"סנה עקרים: באו שוד וקרץ! ויהי כלאך, רליץ, בהיכלי רוזני ארץ, התאזר עז בעד אחיו, לערוד בפרץ. ד רושלים, איירי לב, לקסם רליו גרפו, ויצוו ררגוע השקט, לרודים באף: הפו! לנעם הן על לשונו פרעות פסו. ה?רשה, בהיר אל, גם הוא ירד כצו־ים, שם הוציא צדקת עשוק כשכש בצהרים,!איך הפליא טובותיו על אדרת וירושלים! ו שה פזורה, ררדפת, רירי נוגשיה גאל, כחבקי אשפתות כעפר הקים רעל, ותשועת נפשם ריר שונא הכי; ופעל. ז טוב רבנים ורבנות הציב לו שם, הלא רעללי צדיק, יוצאי חלציו הם, בם יגיל רשוש אב, ירון שרהת אם. ה כי יספור עלילותיו? הרוגיה; רי י״לל? לא יכילן הקר עקף; ןנעצר?עד הלל, אך בברכות?קרכנו,?ער שלורו נתפלל: ט "צדיק עוד בביר כת״ר יהי פורה. רבלי כהות עין ולא תנוס לוז, בלבנת שיבה רעננה יהי שאנן ובוטח. י בן ראה הלזה סל ישראל יברכו : "לו בעז קדורים עור יריו ירשבו עד שערי ע־ן גן לכבודו יפתחו." ■m