Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1909-01-01 · Heft 6 · p. Seite 661

Der Sifre sutta nach dem Jaikut und anderen Quellen. 661 <לפה של ועשיתם לו כאשר זגים לעש׳ לאהע (דברים י״ט י״ט יטל אף השוליה להכות1) אמר מות יומת המכה לא השוליה ממעט אני בשוליה להכות מנה שאינה כדיי למכה והכה לא אמעט בשוליה להבות מכה שהיא כדיי למכה והכה א' מות יומת המכה לא השוליה מקל אני באלו לא אקל בעבד אהרים ת׳ל מות יומת המכה מקל אני בעבד אחרים לא אקל בעבד עצמו ת״ל מות יומת המכה2) *אמרתה רוצח מת אין בעל השור מת*) מרבד.4) אני אכיו נשיא לא ארבה אביו דיין ת״ל מות יומת המכה5) מרבה אני אביו דיין בבית דין הגדול6) ת״ל מות יומת המכה אפשר לומר כל אלו באביו אבל7) בזמן שעימר. בהם חבורה מגיד שהיא _הייב. *) j. d. u. אמרת st. אמד. 2) Vgl. Kidduschin 43a, Beresch. r. 34, Maim. Rozeach II, 2, wo in den Worten עבדו auf unsere Stelle Bezug genommen ist. 3) J. d. Mg. לפי שג׳ השוד יסקל וגם בעליו יומת שומע אני יומת בידי אדם ת״ל מות יומת המכה רוצח הוא על רציחת עצמו אתה הורגו ואי »תה הורגו על רציחת שורו. So ungefähr scheint auch unsere Stelle gelautet zu haben, vgl. Synhedrin 15 b. 4) j. ארבה, ebenso w. u. 6) j. ad. מות יומת. 6) SH. ad. .שלא בבית דין הגדול מניין י) J. d. Die Stelle ist gar nicht zu verstehen, denn wenn auch Mech. מסבתא דנזיקין פ״ה u. sonst אזהרה למקלל אביו von דיין נשיא u. חרש abgeleitet wird, so ist es nicht gut denkbar, daß überhaupt in Erwägung gezogen würde, ob das Gesetz von מקלל אביו bloß von אביו נשיא usw. gelte und daß auf Grund darauf weiter gefragt wurde ob das Gesetz von מכה bloß von diesen Fällen gelte, abgesehen von der Schwierigkeit, daß die Belegstelle מות יומת המכה sich gar nicht auf מכה אביו beziehen kann. Möglich, daß hier, wie oben S. 56S ganz verschiedene דרשות durch einander geworfen sind. Die Schlußworte beziehen sich auf die Frage, wann מכה אביו strafbar und in den Worten אפשר לומר כל אלו באביו ist viel!, ausgesprochen, daß die Bestimmung,, die für einen Fremden gelten, nicht für אביו gelten können, weil dann das ganze Gesetz von מב ה אביו überflüssig wäre, ähnlich wie Synhedrin 84 b gefolgert wird. Diese Erörterung würde sich gut anschließen an den Anfang לפה שנאמר מות יומת המכה וכוי כדיי שימות. Was den Rest betrifft, so gehört vielleicht vor מרבד, אני אביו נשיא וכוי die weiter unten folgende Stelle: לפי שנ׳ כבד וכד, und die Erörterung würde sich darum drehen, wie es sei, wenn der Vater zugleich נשיא oder [דיי usw. ist. In den Belegstellen מות יומת המכה wäre dann irrtümlicher Weise bloß der Anfang des Verses statt des Schlusses גואל הדם הוא ימיתנו genannt.