Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1900-01-01 · Heft 8 · p. Seite 422

422 Zur Charakteristik des Levi ben Abraham ben Cliajjini. die Gedanken noch anderer Denker in seine Ausführungen aufgenommen hat. Neues Werthvolles gieht sein Werk nicht, wenn er auch auf exegetischem Gebiete mitunter eigenes bringt. Alles das macht ihn zu einer typischen Erscheinung. Seinen charakteristischen Zug zeigen sämmtliche Schüler des einzigen jüdischen Religionsphilosophen, der Schule gemacht hat. Sie alle stehen und fallen mit Maimuni, die Wahrheit seines Systems ist für sie eine religiöse Existenzfrage1). Wenn man Levi ben Abraham und die, welche mit ihm zusammenzustellen sind, ihrem Wesen nach, von ihrem Verhältniss zu Maimuni abgesehen, mit einein Worte benennen will, so könnte man sie als Vertreter des philosophischen Midrasch bezeichnen; sie schrieben ja auch nicht für die wenigen, sondern wollten Belehrung ins Volk hinaustragen. Der Faden der Midraschlitteratur ist eigentlich nie abgerissen; dazu war der Einfluss der Bibel, der alles in seinen Bann zog, zu gross. Zahlreiche rationalistische und noch mehr mystische Schriften zeigen deutlich diesen midraschischen Charakter, wenn sie איפשר שיטיב לזולתם כי הנה במו שיתחייב המציאות והטוב מן השמים והכוכבים כן ישתלשל בכלל ההפסד והרע עוד דרך אחרת להתיר הספק הנופל בהשגחה בי רוב הרעות והטובות האלה ימו שהקדמנו הן רעות טדרמות וטובות מדומות לא בדרך אמת ולזה החכם האמת* לא ישמח בטובות הזמן ושעשועיו ולא יגיל בשעשועיו ולא ירגיש [ירגוש] ויכאב בשפטיו הרעים כי כאין נחשבו לו בל טובותיו ורעותיו ויבוז ויקוץ בעלילותיו המעות [המעוות] דרכו ומחליף ער כל הוויה והפסד ברב תנועותיו וזה האיש אינו החת המזל כי אינו הומה לטובו והצלחתו ולא יחרר ולא יתר לבו בבא ההפסד והוא לא ירגיש ויחליף ולא יכאב וידכא רק אוהביו הבוטחים בו הבוחרים בעדניו המתאוים למטעמותיו ולא יבוז ויפיל וישפיל כי אם המגדיל ערכו והנה כאשד ישתבל האדם בכל טובות העולם הזה לא ימצא טובה שלא ישיגה רעה מתמורה אין חיים ב:א מוח ולא שמחה וריצה [ודיצה] שאין עמה רגזה ולא שלום בלי מלחמה אין השקט ושלוה מבלי דאגה ודאבה ולא בטחה מבלי פחד ויראה ב" תקוה תאבד ותכזב ויכל ערבות יערב מהרה וכל שלמות וקנין יגיעהו הסרה גם הצלחות בני האדם חלוקות ואין *'ך הצלחה גופנית שאין לה גבול ותכלה ולדין קראו הפילוסופים עולם זה עולם ההפך והחמורה יזה אמר שלמה ביום טובה היה בטוב ובו׳ עשה האלהים כי אם השקט הרשע ושלותו פעמים רבות הוא לרע לו כי הוא סבה להתילדות (Eccl. 7,14) וכמה שמחות יהפכו (Eccl. 5,12) החלאים וימות מיתה מקרית ועושר שמו״ לבעליו לרעתו לאנחות גם כי יתגאה ויבעט וישכח בוראו ויהיה סבה לאבדת נפשו ושתהיה סיתתו מיתת עולם . . . אמנם האל יסבב "חסידיו ואוהביו הדבקים בו עלות שהצילו מביוצא בענינים אלה כי הוא לשמור את חסידיו• (Jes. 25,1) מביא עצות מרחוק (Jer. 32,19) גדול העצה ורב העליליה ג) Charakteristisch ist in diesem Betracht der emphatische Schluss, in den Schemtob die maimuuische Widerlegung der peripatetischen Ewigkeitsbeweise ausklingen lässt, zu More II, 25: 1לכן ראוי לאדם שיחוס על כבוד קונו. — Dieser Umstand lässt uns die heftigen Kämpfe in der Provence verstehen.