Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1887-01-01 · Heft 9 · p. Seite 412

412 Unbekanntes über MeirL und Saadia. I. בסםר חשובה לר׳ מנחם בר שלמה לבית -i'-rv בפרק ר מחלק ראשון. חלק המחשבה לא יחשב עון גטור בעכירות שכין ארם לחבית וכי אם חשב לגולו או לחבלו ועצר כחו ולא צרף מחשבתו למעשה אין לו על וה צורך פיוס לחבירו אלא ש״מ״ט ראוי לרתורות לשם ובן עיר קצת המפרשים אם שיאו שנאת הלב שהוא עובר כלא תשנא את אחי׳ בלבבך אחר שעוב מחשבתו וכללו באהבתו אין צריק לפייסו אבל שיחורר, לשם ויאנה שעבר בשנאתו אותו. והחלק חזה הבא מצר המחשבה כמי שחשב לעבור ע״ז וגמר ברעתו זה צריך תשובה לרעת כלם. צח המפרש" אמרו אפי' במחשבת שאר העבירות אם גמר במחשבתו לעמר עבירה שבינו למקו׳ כמו שגמר בדעתו לאכול מאכולת אסירות או לבוא על הערוד, הן עבירה שכינו למקום (darüber geschrieben :לחברה כמו שגמר ברעתו לגנוב רחביי ו אי לגזול ממנו ואח "כ נתחרט וכבש יצרו מעשיית אותי עבירה שצריך לדעתם להחודות ולבקש סליחה על מת שככר גמר ברעתי. הביאו ראיית לדבריהם ומ״ש מחשבה רעה שאינה עושה פירות אין הקכ״ה מצרפה למעשה הרהר׳ אברהם העמיר זה כמו שנכשל ביאת המחשבה בקצת אונם בענק שפגע ברברי המחטיאו ובראייתו העלה לכו טינא וחשב לעבור והצטער עצמו ער שנתחרט. ובעל הספר כתב אלא שאפשר וקרוב להעמיד וה כמו שכתבנו למעלה ר״ל כמי שהשלים מחשבתו לעבור עבירה ומטוב נפשו כבש יצרו מעשותה עם המצא אצלו ההזמנה והיכולת. והראיות יש לפרש כאופן אחר בפרק י' עבין הורוי שיאמר אנא השם חטאתי עויתי פשעת ולפניו ועשיתי עון פלוני ופורט הדבר שחטא בו לא שיספיק אומר ררך כלל חטאתי עויתי פשעתי אע״פ שהפרטי׳ נכללים בזה הוידוי וזה אמנם ע יר הרט׳בם ויל שפסק כן אלא שריב המפרשים הסכימו לפסוק כמי שאמר שאינו צריך לפרוט החטא בשפתיו אלא שיזכירהו בלבו ושיכללהו בדעתי בטלות חטאתי וישר העויחי. ויש מן הגאוני' שהכריעז לפסוק כמי שיחודה על איזה עון בפרט תשובתי כאות׳ שעה על אותו ענין בלבד שהוא צריך לפרוט בשפתותיו אכל מי שכוונתו כתשובה כללית ומתודה על כל עונותיו אין צריך לפרט את חשאיו אלא שיהו גלוים אליו וחקוק׳' בלבו ושיהא ברעתו; לכללם במלת חטאתו וער" ז היה נוסח הוידוי כימי הגאוני'שלא היה בו אלא ר׳ מלוח בלבד