Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums · 1883-01-01 · Heft 11 · p. Seite 527

527 Die Fabel in Talmud und Midrasch. Notiz. saja 23,5, gethanen Ausspruch bei paffender Gelegenheit an die unmittelbar vorhergehende, sich hiezu eignende Stelle Jesaja 23,4 in Form einer Fabel angelehnt hat. ^Fortsetzung und Schluß folgen.) , Uotiz Aristoteles ist irrthümlich eine אנדה השפל beigelegt, indem man im arabischen Text des M o s e! b n E s r a אלעקל für אלערל las (Alfar. 242). Dukes hat das Citat zuletzt (Sal. b. Gab. S. 36) nach Jehuda b. S a a d i a (H S. Mich. 644) mitgetheilt, und letzterem gehört der Ausdruck נונבי הבטהינו (H.B. XXI, 35), nicht Mose (wie Kaufm. glaubt), der sich eines solchen Ausdrucks von Aristoteles nicht bedient hätte. Er.leitet das Citat mit den Worten ein (f. 139 d) (so) פקד אפצח בהא אלכהאב לעלמא מן גיר מ ל הנא ואלפילוטוף ארסטאטאליס אשאר אלי רירה אלחלד. אלטרעיר. וחקק כונהא ואצח אלקול פיהא פי רטאלהה אלי אלאסמדר תלמידה והי אלמסטאה כרסאלה אלערל; der Schluß des Citats lautet פלטן אשכההם ו א ק ה ר י בהט, für letzteres Mim דרכיהם bei Jehuda. Dann weist ibn Esra in seiner Weise auf die Propheten hin: וכלמאה ה1א אלר־גל אלאוהר אל מר בו פי עלמה ואן לם יפצה בהא למלהנא ולו ההבעה לונדון באגמאעהא קד אנררגת פי מואעד אלא נ ב יא ע׳ אלם׳ אלטנחטי־ה ומא כאן אסהל 'דלן־ לולא לאסאלה. M. Steins chnerd er.