Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1928-01-01 · 1927 (1928) · page 78

פרק ראשון האזהרות ובעל הלכות גדולות החומר ששימש יסוד לספר המצוות גלוי הוא לעין הקורא מצד המחבר עצמו, בלומר המחבר עדיין לא נהג בחומר אותו המנהג שנהג אחרי כן במשנה תורה להשתמש בו בעילום המקורות. וכן אינו מפשר בחשאי בין סתירות וניגודים ואינו מעלים מעינינו את הדרך שהובילהו אל מסקנותיו הנוטות לרוב מאלה שקדמוהו, אבל אדרבה מתווכח הוא עמהם ומתאמץ להוכיח שטעות נפלה בידם (ובכן יש לנו פה הזדמנות לחדור אל תוך פנימיותו של שיטת המחבר, מה שאין כן במשנה תורה שלו). והיה לו פה טעם מיוחד לווכוחיו, לפי שמנין המצוות היה דבר המסור להמון העם, וכמו שכתב בהקדמתו בדברים חדים שיש בהם עוקץ אף כלפי המלומדים:1) »וכאשר התבוננתי בוה וידעתי פרסום הענין הזה בידי ההמון, ידעתי כי אם אזכור אני המנין האמתי שראוי שימנה וברון מוחלט מבלתי ראיה, הנה הקורא הראשון שיקראהו, יחייב במחשבתו שזה טעות, ותהיה ראיית הטעות אצלו, ראותו בחלוף מה שוכר פלוני ופלוני, כי זהו בכל רוב אנשי הסגולה בזמננו זה, כי לא יבחנו המאסר בעניינו, אבל בהסכימו למאמר מי שקדם, בלתי בחינת המאמר הקודם, כל שכן ההמוך. נקודת מוצא כל החקירה היא בהקדמתו שם: ערעורו על שני המקורות אשר מנין המצוות הקדמוני נשען עליהם: בעל הלכות גדולות ופיוטי האזהרות. בהקדמתו של בה״ג הוא רואה את המקור הראשון למנין המצוות בפועל, ומזה נמשכת אחריותו הגדולה של בה״נ, כי בהיותו הראשון ואולי היחידי למפרטי המצוות, מובן מאליו שהוא הוא ששימש מקור לכל הבאים אחריו ובפרט לחכמי הפיוט, אשר אין ממלאכתם לבחון מנקודת מבט בעלי ההלכה את אשר לפניהם, ועליהם הוא כותב:2) 0 לשון הרמב״ם בנוסח הערבי הוצאת מ׳ בלאך (ספר המצות רבד פאריס תרמח צד 5) פלמא תפכרת פי דלך ועלמת שהרה הדא אלמעדוד אלדי באידי אלבאס עלמת אבי אן דברת אבא אלמעדוד אלהק אלדי ינבגי אן יעד דכרא מטלקא דון דליל פאן אול קארי יקראה יסבק אלי והמה אן הדא גלט ויכון עבדה דליל אלגלט כובה עלי כלאף מא דכר פלאן ופלאן אד הכדא הו עקל אכתר אלכואץ פי זמאנבא הדא אבה לא יעתבר צחה אלקול במעבאה בל במואפקתה לקול מן תקדם מן גיר אעתבאר ללקול אלמתקדם פבאהיך כיף יכון אלגמהור• ־ *) בנוסח הערבי(שם): ובדלך כלמא סמעת אלאזהרות אלכתירה אלעדד אלמולפה עבדבא פי בלאד אלאנדלם בהפכו צירי עלי למא בראה מן שהרה אלחאל ופשאהא ואן כאבו גיר מלומץ לאן מולפיהא שערא לא פקהא ואלדי ילזמהם מן חית צבאעתהם פקד אתקנוה מן עדובה אלקול וחסן אלבטאם לכן אלשי אלמבטום תבעו פיה צאהב הלכות גדולות וגירה מן אלפקהא אלמתאכרין•