Bericht des Jüdisch-Theologischen Seminars Fraenckel'scher Stiftung · 1924-01-01 · 1922 und 1923 (1924) · page 22

מת *mrooc בסוג הדרשות הרמזיות והסימבוליות לחדות, שאץ לנו מתפלת האבות שום דבר של כמש, שרד של נוסח, או אפילו מלה מפורשת שהתפללו בכת ידופה. אבל מה בכך. הדתפוררות הראשונה יכולה היתד, לבוא ממסורת האבות פל צד הרמו, ואם כן הוא הדבר, הרי הרמז הזה נפשה למקיר ראשון, ואם אחרי כן כוונו זמני התפלות לזמני הקרבנות, אץ לכוון זה רק יחם אכמכתא בפיני ריב״ח, כי הפיקו־ הוא התיחסות התפלה לאבות. להשלמת הפנין אציג פה פוד דרשה סימבולית אחת ממין זה (יל״ש תלים (צב) תתמג כדלמד׳) במזמור <צב> אתה מוצא שכפ אזכרות, טוב להודות לה/ כי שמחתני ה/ מה גדלו מפשיך ה׳ וכר, מכאן סמכו שכפ ברכות שמתפללץ בשבת. אמנם בהיות המאמר הזה רק הפתקה ממקור שנאבד, אץ לדייק דבר ברור מגירסת ״מכאן סמכו״. פי פ צד כו אות א. — ודומה לו במקצת (ביצי טו. ב) והנא מייתי לה מהכא (שמו׳ טד, כס את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, מבאן אר״א, א־ן אופין אלא פל האפוי ואץ מבשלץ אלא פל המבושל, מכאן סמכו חכמים לפרובי תבשילין מה״ת. וברש״י, רמז הוא שיש יום ששי שאץ אופץ לצורך מהר אלא פל האפוי בחמישי בשבת. פ״פ מקור הענץ במכילתא* פפ״ש מאמרו של שמואל ורש״י שם. הרבה דרשות לא הוברר אצלן אם הן פל צד ביאור התוכן האמתי או פל צד אסמכתא והן מוטלות בכפק במפרשים ופוכקים, כל פוד שאי אפשר להוכיח פליהן ממקום אחר. כמו לימוד "אין מהמיצין את המצוה" כמכיל׳ בא יב, יז. וביומא לג, א בסוף, אר״ל, אץ מפבירץ פל המצוות ופרש״י ונפקא לן במכיל׳ מושמרתם את המצות, ומתוד״ה אץ מעבירין נראה שהיא מה״ת, שם בסוף, ולמה לי קרא אמאי לא נפקא מדר״ל וכו׳ וי״ל דלא שייכא דר״ל אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו וכו׳. וכן משמפ נם מגי׳ ו, ב תוד״ה מסתבר. ובתשו׳ רו־ב״ז החדשורת סי׳ תקפט מבואר שהענין רק מדרבנן והדרשה אסמכתא בפלמא. המשלים מזה המין שכיחים מאד ואכמ״ל. מפנץ אחר ודא מ״ש (ברכי יט, ב) נדול כבוד הכריות שדוחה את לא תפשה שבתורה. ואמאי, לימא אץ חכמה ואץ תכינה ואין פצה לנגד ה׳? תרנמה רב בר שבא קמיה דרב כחנא, בלאו דלא תסור (דבר׳ יו, יא>. אחים־ פליה, לאו דלא תסור דאוריי׳ היא? אר״כ. נברא רבה אמר מילתא לא תחיכו פליז־־" כל מילי דרבנן אסמבינהו פל לאו דלא תסור. - אין פה הכוונה להסמיך את הפנץ שנתק־ פ״י חדל איזה כתוב שבתורה, רק בחן של החכמים לעשות תקנות, אבל התקנות מצד פצק אין להן שייכות אל הכתוב אפי׳ כל צד הרמז. וכן הוא נם הפנץ (יבמי כא,א) אמר רבא (ייג רב הונא) רמו לשניות מה״ת מנץ.. רב כהנא אמר מהכא (ויק׳ יח.6 ושמרתם את משמרתי, פשו משמרת למשמרתי. א״ל אביי לרב יוסף, הא דאורייתא היא? דאוריי׳ ופירשו רבנן. כל התורה נמי פירשו רבנן? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בפלמא. — לא פנץ שבפת נרמז בכתוב, רק כחן של חכמים לפשות משמרת למשמרת, ומן המאמר הזד. נראה נם p שרמז ואסמכתא פנץ אחד ופא. — פ״פ מ״ק ר» א, שהדרשה מובאה בשם רב אשי. —