Jüdische Rundschau · 1938-01-11 · Heft 3 (11.1.1938) · page 10

■עבר gotn Hebräische behage MR JÜDISCHEN RUNDSCHAU iktiom Dr. S. K aliko י‘ ר וי שתילי ftcyij, ס;ם* שתילי רף׳?אים אליך׳?!ריר, גיהץ׳ ה(,סחייאש יץס פרח ופדה?מיי• *ליו♦ למך5ה* מנץ• קום 3חךשי לצלף׳ צל אך.? נם דים ן1ליך* רכים, ינו י*1דש• עש־יק!־^ כמולךת־אם. ך. יי׳ ח טחיים ןזלב ר״ר »קג 1 9טך;ה 3ין החטי־וואךנים• לשקחתי א1 היזה גבול! ו?שבתזיצאנו כלבו׳ ה גדולים עם היך!ס3ים/ ןקן ןטף לבקש פטריות בי״ער בואדי8‘ א^וד׳ במקום לח בי1וןר׳ מצאנו משפחה שלמה של פטריות׳ וחיש־מהרה התסלנו לאסף פטריות׳ מי בכיבעו ומי בםןךהי!1׳ אולם ורים היו הכובעים וה5־ נרים מהכיל20' את <ןל הפטריות••• הביאו מן הבית סלים וארגזים׳ ואף הם נמלאו מהר עד אפס־מקוס♦׳• וכאשר התרחקו החברים׳ ,עמוסי21־ הסלים והאףגזים׳ נשארתי עוד ךגע קט ב!ער׳ לטפתיו22 בחבה׳ ואמרתי: -.עתה לער הנף, .לער ממש!., ובאותו יום חגונו23 את חג־הפטריות הראשונות ברב שקחה וצהלה24• לאה ספרים חדשים: 1?י□ לק1םי־זז1סר ללנ»רולקריאה חוברת 3'׳ 1ה21' המשרד לתרבית עברית שע*ירה»ד• הגיונית בגרמניה(וזאחראיו ד׳־ר ש■ קאלקו,׳ נדלק תרג-ת• ספירים׳ רשימות׳ שיריס׳ י1יי־זמרה׳ מאמרים וסי• 15 עסי 0.30 מלבר דמי-הסשלות• 1) Setzling. 2. L'cbtrbleibsel. 8) etwa: am zu vennehren. 4) deine Glätter. 5) Westen. 6) Ver.teek. 7) Hain. 8) Wurzel schlagen. Morschheit. 18) Tal. 19) Schürze. 20) lassen; bergen. 21) beladen. 22) stroichsla. 23) leiern. 24) Freude; nlnM' ןאשובית(ארונית 3ת־הקבו?ה> הנוסע מתל־אביב לחיקה׳ או מחיקה לטבריה בבביש2 נ^רת עובר על פני לער ^דול׳ ה^דול ביערות הקרן הקלמת ־־־ הוא "לער בלפור". למ^ה׳ לרגלי קהר׳ נלחץ בתינוק לחיק3־אמו - נקר קטן׳ ג ני נ ר שמו• ובנפר יושבת לה קבצת חלוצים• שוממים4 ההרים בבואם?(גוי שמה• קוץ וותר׳ שמיר ושית6 הצמיחו ההרים הקוךרים• אף מחשבה נועןה6 נולדה בלב־האןשים: לט_עת לער על קגי־האןמה סשמ^ה הזאת• אמרו ובן קשו: שעל7 אחר ש_על׳ בעק¬ שנות8 ובמרץ חרשו׳ זעדרו׳ אפרו בורות׳ חביאו שתילים" רבים ונקעום באדמה• 3שמי־בךקהזיךדו והרוו10 את האןקה׳שמש טובה חמקה׳ והשתילים הכו שךשים באץ־קה ניהיו לעצים• והנה משתרע'1 np ס!ער .על אלפים דונמים ושופע(־ניסן!זךבד.> סיים ןרעננות12•• ואני מה אהבתי את הלער שלנו! אך תמיד חךגשתי שאין זה עוד לער מקש• שמעוני מספרים על היערות באךצות אחרות׳ ני דשא י-־־עקב> זירק מרפד את אךקתם לבי סטריות רבות תצמחנה שם••• לער קלי סטריות׳ אמךתי בלבי׳ אינו לער!.. חלפו שנים• עצי־השלכת13 השירו את עליהם בסאו׳ מחטי־הארן14 נערמו דוק־ ריס15 וזמרים?1רגלי תעצים• האןמה קפ^ה16 את הגשם ןנו?יךה!קנוביתי1••• ובבקר אקד זעבךה חשמוזעה במחנה: סטייה! אלכו סילדים הלערה ו?ןצאו 1) Pilz. 2) Chaussee. 8) Schoß. 4) Od; wüst. 5) Dornen; Distel. 6) dreist. 7) Schritt. 8) Trotz; Starrsinn. 9) Setzling. 10) reichlich tränken. 11) sich erstrecken. 12) Jugendtrisch«; Saftigkeit, 13) etwa: Lauhb&ume. 14) Fichtennadel. 15) Heulen. 16) enlsuugcn. 17) Fäulnis; כקנה«, ואל יהא קשה באת8•׳/ א1: .סנר" סנה, משום־פך השרה“ הקדוש־ברוך־הוא את שכינתו ץליך, משום שאתה מף׳ מכל האילנות."" ובפי־העם שגורים«׳ פתגמים אלד. על האילן: .אדם ואילן הינו הך7׳:/ אחד קשה ואחד רך / ״אחד נכוה ואחד מך - / אדם ואילן ודנו וזך! / האילנות שמשו תפקיד הגון גם בחיים הסמבוליים. ח־וע, כי בלדת8' ילד או ילדה היו נוטעים ארז או שיטה«׳, ואחר כך עשו מן העץ חפה. וכן ידוע, כי מנהג ה״פפרות" היה נהוג במקומות רבים לא בתך־ נגלים. אלא בעציצים"* של זרעים או בנטיעות. בשעת חרבנו זכר ישראל את חרבן־עציו, ובשעת גאלתו ישמח העם, ש״עתידים כל אילני־סרק׳* שבארץ־ישראל שיטענו*2 פרות* וכי"אפלו חטה עתידה שתתמר כזיקל28" ועוד. סרב »לגני•?מיי לפי הדרגות*׳, היה מספר מוסדות־החגוך ומספר התלמידים בהם בתרצ״ז כדלקמן8׳: תלמידים מוסדות הדרגה 6.839 186 גני־ילדים. 34.673 167 בתי־ספר עממיים . . . 4.409 9 בתי־ספר תיכוניים . . . 660 4 בתי־מדרש למורים . . 186 4 בתי־ספר למלאכה ושונים 46.767 370 בסה״ב בבתי־הספר של היהודים שמחוץ» למערכת־החנוך של הועד הלאומי למדו בתרצ״ז 19.064 תלמיד ועוד 962 תלמידים בקרו במוסדות־ההנוך של המיסיונים" הנוצרים. לפי מספרם הוו6׳ הלומדים היהודיים 3־־/45° ממספר הלומדים בארץ בכלל(אחוז היהודים באוכלוסיד,7׳ הא״י הוא פ־30%). המקור הראשי8‘ לכסוי ההוצאות של מוסדות־החנוך מטעם הועד הלאומי הוא הישוב העברי בארץ(למעלה8׳ ם*80°/0). מלבד זאת משתתפות בתקציב״* - הממשלה, ההס¬ תדרות הציונית ועוד. der. 14) ruhen lassen. 15) niedrig; klein. 18) geläufig. 17) dasselbe. 18) Geburt. 19) Akazie. 20) Blumentopf. 21) nicht fruchttragende Blume. 22) beladen werden. 23) emporsteigen wie eine Dattelpalme. 12) Stufe. 13) wie folgt. 14) außerhalb. 15) Mission. 16) ausmachen; bilden. 17) Bevölkerung. 18) Hauptquelle 19) über; mehr. 20) Budget. ט׳ שבט תרצ״וז׳ גליון א / שנה ד וו. JANUAR 1938 / Nr. 3 בעריכת ד״ר ש• קאלקי »כי האדם?3ץ השדה" (לט״יבשבט) ... חובב אילנות הוא עמנו. חבה׳ זו באד. לו בירושה מאבי־האפיה - אברהם. ויהי באשר הניח* לו ד׳ מאויביו, היה המעשה הראשון שעשה זקן זה - נטיעת־אילן, "ויטע אשל8 בבאר־שבע" ("בראשית" כ׳א, ל״ג). תורתנו הדורה• כלה אהבה לעץ. "לא תשחית‘ אח עצה" ("דברים" כ׳, י״ט) אמרה התורה, אפלו בשעה שאתה שם מצור« על האויב. ובהרבה מפסוקי התנ״ך אנו מוצאים את התשואה י של העץ לאדם. גם הכמי התלמוד דברו על העץ כמו על ילד־ טפוחים8. הם אמרו: "אילן המשיר" פרותיו סוקרו בס?ןרא°', פז־י שיראו רבים ויבקשו עליו רחמים", והאגדה מוסיפה: "נשעה שכורתים" עץ העושה פרות, קולו הולך מסוף העולם יעד סופו" גם משלי־ מוסר אנו למדים מהאילנות: •לעולם יהא אדם רך פךקים נידי_עוד־המו־לךת (המשך) ז) החנוןד העברי בא-׳י. קודם מלחמת־העולם היה החנון בא״י נתון בידי העדות׳ המקומיות והסתדרויות ש1נ1ת, שכל אחת מהן השתדלה להטביע* אח חותמה המיוחד יאת לשובה על בית־הספר שהוחזק8 על ידה בתי־הספר, שלשון הלמודים בהם עברית. מסדו ע״י ועד "חובבי־ציוף (ביה״ס העברי הראשון נפתח ביפו בשנת 1902), לאהד מלחמת־העולם והפרת« הלשון העברית כלשון רשמית« בארץ, אורגנה מערכת־ החנוף של ההנהלה הציונית, שהלכה וגדלה משנה לשנה. משנת תרצ״ג עבר ההנוך העברי לרשות הועד הלאומי, כלומר: לרשותו של הישוב העברי בארץ עצמו. מערכת־החנוך של הועד הלאומי מקיפה7 בתי־ספד עממיים ותיכוניים» מפל הסוגים. עד סוף תרצ״ז היא כללה את מ1סד1ת־זזחנוך משני זרמים« ("הכללי* וה״מזרחי") והחלי" מעונת־ד,למודים " תרצ״ח נוספו גם בתר,"ס מזרם ר,חנוך של העובדים("הסתדרות"), שהיו עד אז מאורגנים ברשת של מרכז־חנוך מיוחד. 1) Liebe. 2) freimachen. 8) Tamariske. 4) durchdrungen. 6) vernichten; ansroden. 8) Belagerung. 7) Vergleichung. 8) Pflegekind. 8) fallenlassen. 10) einfärben mH rot& Farbe. 11) abschneiden; fallen. 12) Bohr; Stengel. 18) Ze• 1) Gemeinde. 2) aufdrücken. S) unterhalten. 4) Anerken• ntrng. 5) offiziell. 8) Erziehungsfront (Organisation). 7) umfassen. 8) Mittel(schu)e). 8) (politische) Richtung. 10) angefangen; beginnend. 11) Unterrichtsperiode. d0üS**1lü<liS(her Vergangenheit XI, Die Zeloten Judäa unter römischen Prokuratoren. Die letzte Phase des Kampies um die Erhaltung des jüdischen Staates begann Anfang der christlichen Aera, als Rom kurze Zeit nach dem Tode des Königs licrodes Judäa unter seine unmittelbare Oberhoheit stellte und damit allen messianischen Erwartungen, die sich an das Ableben des Merodes geknüpft hatten, ein Ende bereitete. Das Land wurde von den römischkaiserlichen Statthaltern (Prokuratoren) mit grausamer Harte regiert. Sie mißachteten die Gefühle des Volkes und zeichrieten sich durch brutale Rücksichtslosigkeit und unersättliche Raubgier aus; besonders taten sich d;1rin die Prokuratoren Pontius Pilatus (26—36), Antonius Felix (32 60) und — der schlimmste und schamloseste von allen — Gessius Florus (64—66) hervor. Zelotenbewegung. Das gewissenlose Treiben der Statthalter entfesselte die Leidenschaften der unterdrückten Massen. Der nationale Selbsterhaltungstrieb, reügiös-messianisehe Hoffnungen und die Sehnsucht nach sozialer Gcrechtigkeit wirkten gemeinsam in gleicher Richtung und trieben zur Empörung. Der Herd der Bewegung w׳ar Galiläa mit seiner dichten Bauernbevölkerung. Ihren geistigen Inhalt bestimmte die der Schamniaj-Schule nahestehende extrem-nationale und Relief vom Tilttsbogcn in Rom. Die geraubten I'cinpelgeräte werden von gefangenen Juden getragen Aus Adolf Raienl׳1 ׳״־!״ >h»1d׳r der!u '!■> hui Antike. Schocken Verlag unduldsame konservative Richtung des Pharisäertums. Der gelehrte und tatkräftige Jehuda aus Gamala (in Transjordanien), nach seinem Wirkungsgebiet der ״Galiläer“ genannt, gründete Anfang des ersten Jahrhunderts zusammen mit dem Pharisäer Zadok die Partei der Eiferer (hebr.: Kannaim), die sich den Propheten Elijahu und die Makkabäer zum Vorbild nahmen. Das national-politische Programm dieser, griechisch ״Zeloten“ genannten, kämpferischen Patrioten setzte die rigoroseste Erfüllung des mündlichen Gesetzes, strenge Absonderung von den Heiden und den unbedingten Glaubet! an die tnessi,mische Berufung des jüdischen Volkes und an das ״Himmelreich“, als das Ideal einer auf vollkommener Freiheit und sozialer Gerechtigkeit beruhenden Theokratie voraus. Dem Glaubensfanatismus der Zeloten entsprach ihr Haß gegen die Römer und die die Römerherrschaft duldenden Juden, die sie als Renegaten verachteten. Die Sikarier. Jehuda, der Begründer der Zelotenpartei, fand in einem Aufstand gegen die Römer den Tod. Seine Söhne Jakob und Simeon wurden von den Römern ans Kreuz, geschlagen. Sein jüngster Sohn Mcnachem und sein Enkel E 1 e a s a r, Sohn des Jair, stellten sich an die Spitze der radikalsten Richtung in der Zelotenpartei, die auch vor dem blutigsten Terror nicht zurückschreckte (S i k a r i e r — nach dem kurzen Schwert — lateinisch ״sica“ — genannt, das sie zur Beseitigung ihrer Gegner gebrauchten). Menachem wurde im Jahre 66 während des Aufstandes in Jerusalem von der jüdischen bürgerlichen Partei erstochen, Eleasar von den gemäßigten Zeloten aus Jerusalem verdrängt: er bemächtigte sich der Festung M a s a d a am Westufer des Toten Meeres und verteidigte sie etwa sechs Jahre lang gegen die Römer. Als er sah, daß seine Sache verloren war, ging er zusammen mit allen seinen Leuten in den Tod (73). Joctianan aus Giskala und Simeon bar Giora. Im großen Kriege gegen die Römer (66—70) spielten die Zelotenführcr, insbesondere Joch an an aus Giskala und Simeon bar Giora, eine entscheidende und zum Teil ver- Jiängnisvolle Rolle. Ihnen gebührt der Ruhm, mit grenzenloser Todesverachtung gegen einen übermächtigen Feind für ihre Ideale gekämpft zu haben. Aber durch ihren wirklichkeitsblinden Fanatismus und die im Bürgerkrieg angewandten Terrormethoden haben sic die Widerstandskraft des Landes unterwühlt und das tragische Ende des Staates beschleunigt. Das Unternehmen, ein Gottesreich durch einen blutigen Krieg nach außen und innen zu begründen, scheiterte. Jochatian, Sohn des Lewi aus Giskala (Gusch-Chalab, Stadt in Obcrgaliläa), war ein angesehener Oelpflanzer und ursprünglich Anhänger einer friedlichen Politik den Römern gegenüber. Infolge der Ueberfälle der heidnischen Bevölkerung auf die jüdischen Siedlungen in seiner galiläischen Heimat griff er zur Gegenwehr, befestigte seine Vaterstadt und schloß sich der nationalen Freiheitsbewegung an. Er führte seit 66 einen erfolglosen Kampf gegen den ihm verdächtigen jüdischen Oberbefehlshaber Galiläas, den vornehmen Priestersohn Josephus Flavius, der sich später zu den Röhmern hinüberrettete, die römische Staatsbürger- 9chaft erhielt und als Historiker des jüdischen Krieges_ berühmt wurde. Bei der Eroberung Qiskalas durch die Römer (70) floh Jochanan nach Jerusalem, übernahm die Führung der Zeloten, beseitigte sowohl die bürgerliche Aristokratie als auch die extremen Sikarier und wurde nach der Ausrottung der Regierung der Gemäßigten unbeschränkter Gebieter der Stadt. Die mit seiner Herrschaft Unzufriedenen riefen, um sich an ihm zu rächen, den gefürchteten Simeon bar Giora (= Sohn eines Proselyten) aus Gerassa in Transjordanien, herbei. Dieser rücksichtslose Führer der allerradikalsten Zeloten, der die Sache der niedrigsten Volksschichten und der Sklaven auf sein Banner schrieb, wurde früher von der Bürgerregierung in der Hauptstadt ausgestoßen und befehdet. Er drang nun in Jerusalem ein, und am Tempelberg in der vom Feinde bedrohten Stadt entbrannte ein Kampf um die Macht, in dem sich beide Teile zerfleischten und der zur Vernichtung der Proviantvorräte und zur Zerstörung eines Teiles der Unterstadt führte. Das letzte Ringen. Erst als die Römer unter Titus an Jerusalem heranriiekten, versöhnten sieh die Zelotenführer und leiteten gemeinsam die Abwehr während der Belagerung. Nach der Eroberung Jerusalems fielen beide in die Hände der Römer: Jochanan wurde zu lebenslänglichem Kerker verurteilt, Simeon während der Triumphfeier des Titus in Rom vom Tarpeischen Felsen gestürzt. Mehrere nach Aegypten geflüchtete Zeloten und Sikarier versuchten noch, dort einen Aufstand gegen die Römer anzufachen: sie fanden in der Diasporajudenheit keinen Widerhall, und nach kurzem Kampfe wurden sie von den Römern überwältigt. Aber auch besiegt und gefangen genommen blieben sie ihren Ueberzeugungen treu, weigerten sich trotz grausamster Folterqualen standhaft, den römischen Kaiser als ihren Herrn anzuerkennen und nahmen den Märtyrertod auf sich. Literatur. Die fast einzige Quelle für die behandelte Epoche bilden die Werke von Josephus Flavius, dessen Mitteilungen und Urteile über die Zeloten mit kritischer Vorsicht zu werten sind. Wissenschaftlich-geschichtliehe Literaturüberden Krieggegen Rom und die Zeloten: Th Mommsen, Römische Geschichte V (vgl. Schocken-Bücherci Nr. 70); E. Schürer, Geschichte des jüdischen Volkes I; W. Stacrk, Neutestamentliche Zeitgeschichte (Sammlung Göschen); J. Hamburger, Real-Enzyklopädie des Judentums II (1896), S. 1286ff.; W. Weber, Josephus und Vespasian (1921); R. Laqueur, Der jüdische Historiker Flavius Josephus (1920). Dr. J. H. Orthodoxe Jugend In England. In London wurde vor kurzem eine Zentralorganisation der orthodoxen jüdischen Jugendverbändc gegründet, ln diesem ״Council of Orthodox Jewish Youth Societies“ sind u. a. der englische Jungmisrachi, die ״Young Sinaists“, der englische Brith Chaluzim Datiim, und die Tifereth-Bachurim-Qrganisation vertreten. Auf der am 19. Dezember abgehaltenen Eröffnungskonferenz wurde betont, daß die Teilnahmslosigkeit des Großteiles der englisch-jüdischen Jugend am jüdisch-religiösen und -kulturellen Leben eine Zusammenfassung der orthodoxen Jugend erfordere. Vor allen Dingen müsse die jüdische Erziehung reorganisiert und verbessert werden.