Nahalat tsevi · 1935-10-01 · Heft 1-3 (Oktober 1935) · p. Seite 101

ioi למיתה בידי שמים ונד ושיעור זה עם כל השיעורים הל־מ הם ונו‘ ע׳־כ מוכח מתוך לשונו דשיעורי עונשין הס בכלל שיעורין הל״מ, ולכאורה דבנדר זה נם שטת ריש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן (מכות יו.) ופירש־, ד*ה כך מחלוקת דלא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שננת כרת וכ־כ בשבועות כאז ד״ה כך מחלוקת הרי דנם לפי דעתו שיעורין בתר עונשין גרידי וכמבואר ביתר ביאור בדבר* התום׳ שם בשבועות כא: ולא אמרו שכתבו ודל ודוקא בשאר איסור בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת בטוי וני׳ ע־ש הרי דגם הוא סובר דההל־מ דוקא באה לעונשין אלא דאיכא בינייהו בין דש ור*י מלקות בחצי שיעור.1) הגם שר׳ יוחנן הוא מרא דעובדא דח״ש אסור מה״ת ומינה דשיעורין דאורייתא דאיך יתכן שיהא דדש אמור מדדת מטעם דחזי לאצטרופי והשיעור עצמו לא יהא אסור אלא מדרבנן! ברם אחר כל זה הדרה קושין לדוכתה דדי מהו למימרא? אמנם לפי מה שהרהבתי בנפשי עוז לעיל בענין שיעורין חציצין ומחיצין [ציון ד] והוכחתי דלאו אכלל השיעורין גזר אומר ר׳ חייא בר אשי אמר רב שהן הל־מ שהרי הרבה מהן מדרשא דקרא נפקי והרבה נמסרו לחרמים לשערם כידוע אלא כוונתו דוקא על אותן ההלכות היוצאים מן הכלל ללמד ראה זה דבר חדש ועליהן נאמר שהן הל־מ א״כ גם כאן יש ליישב הא דר־י באופן זה דדל דאף דח־ש אסור הוא מח־ת ום־ד אמינא דהואיל ועבר אדאורייתא ענושי נמי נענשיה לכך אתאה הל״מ ופדאה מעונש נפשו אפי׳ בידי שמים. [וע׳ בתום׳ יומא עד. דה כיון דחזי לאצטרופי דלפי האמת לאו היינו טעמא דח״ש אסור מדדת אלא מדרשא גמורה דקרא נפקא!] ואפשר דלזה כוון נם הרש״ש בחדושיו ליומא שם במה שכתב ודל ואולי משום דס״ל לדי דח־ש אסור מדדת ואין בו לאו אלא איסורא בעלמא לכן קאמר "של עונשין" דדל דיש בהן עונש מלקות או כרת לאפוקי לאיסורא אין שיעור. עיכ וקצרתי במקום שיש להאריך! עט) שהייה לטמא שנטמא בעזרה שבועות יד: או ששהה בכדי השתחואה חייב. ר ש * י ד " ה חייב ודל ושיעורין הללו הל״מ הם במי שנטמא בעזרה. שם טז: בעי רבא וכו׳ לקרבן נמירי שהייה למלקות לא גמירי וכו׳ שם יז. בעי רבא וכוי כי גמירי שהייה דבת השתחואה וכו׳ שם בעי ר׳ אשי בפנים גמירי וכו׳ שם בעי מיניה אביי מרבה וכו׳ שיעור גמירי וכו׳ או דלמא דוקא נמירי וכוי וע׳ע נזיר י•ז: כי גמירי שהייה בביהמ״ק כל הנהו איבעיות סלקי בתיקו ועכ״ל שמסורה היתה בידם דאבות□ דמסיני ניתנה הל״מ בענינא דחיוב קרבן לטמא שנטמא בעזרה ומשם תפיד והיתה לארבעה ראשים דהיינו ה״א נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש; הב׳ נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה; ד,נ׳ נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או שהה כדי השתחואה; הד׳ בא לו בארוכה וכו׳ אכן במשך הזמן או אפשר בימי אבלו של משה נאבדה מהם הידיעה מה היתד. ההלכה!) ובעין זה בעיא דרבא (שבועות טו:> לקרבן גמירי שהייה למלקות לא נמירי וכד ןע׳ ציון עט].