Jeschurun · 1925-09-01 · Heft 9-10 (September 1925) · page 2

שנה ששית תשרי—השון תרפ״ו חוברת ה. הרב י. י. וויינביג. פנוי עצמות מתים. *) ועדיין יש מקום עיון בדין עפר קברות. דהנה לפימש״ל בשם הרמב״ם והגר״א מקורו של דין ע״ק הוא בתוספתא דאהלות פ״ב ד,,כל העפר שאינו ידוע טיבה" [אם הוא רקב או עפר שבתלבלך בניצל המת] הוא עפר קברות. ושם פירש ראב״צ בורר את הצרורות ואת הקיסמים נוטל את הודאי ומניח את הספק וזהו ע״ק מת״ו. ומשמע שע״ק הוא רק העפר התיחוח שיש להסתפק בו שהוא רקב, משא״ב ג, אצבעות שחופר בקרקע בתולה שאין להסתפק בהם שהם מרקב המת אינם נכנסים בנדר הספק ולא חל עליהם גזירת ע״ק. וא^ו במס7 נזיר ס״ה. פריך על ר״א שפירש שיעור תפוסה נוטל ע״ת וחופי בבתולה ג׳ אצבעות מברייתא ,/וכפה שיעור תפוסה פירש ראב״צ בוטל את הקיספין וכד וזורק את הודמין ומניח את הספקות והשאר מצטרף לרוב בש״מ ולר״ע י־מת״ר" ומסיק הגמ7 שם דר״י בשם ב״ע פליג עלי7 דראב״צ יעו״ש. והנה לשון הבריתא בנזיר כשונה קצת בכמה מבמוייה (נוטל — זורק. מניה את הספק וזהו ע״ק — הספיקות והשאר מצטרף וכר) מלשונה בפ״ב דאהיוח. וכמעט שהיינו נוטים לדעת הג7 בעל ס״ט נ״ד. ד״ה פירש דזו בריתא אחרת ולענין תפוסת המת מיתניא ובזה פליג ר״י בשם ב״ע וסיבי דתפוסת המת הוא גם בג7 אצבעות של קרקע בתולה. והבדיתא דפ״ב דאהלות לעגין עפר קברות מיתניא וליבא מאן דפליג על ראב״צ. ואס נאמר בך הרי נהרס כל היסוד למש^ל דע״ק ותפוסת המת היינו חך. ובע״ב שהיינו צריבים לומר דרק לראב׳׳צ ע״ק ותפוה״מ היינו הך משא״ב לר״י בשם בי עזאי. ואולם הרמב״ם ז״ל השמיט מאמרו של ראב״צ הנ״ל גם בדין עפר קברות ומוכח שדעתו ז״ל שאין אלו שתי בריתות מיוחדות אלא ברייתא אחת ואותה הברייתא דפ״ב דאהלות מובאה בבבלי נזיר בשנוי לשון קצת וממילא לדידן דפסקינן לענין תפוסת-המת בר״י בשם ב״ע בע״ב שגם לענין ע״ק ג״ב אין הדין כראב״צ ומשו״ה השמיט: הרמב״ם ז״ל וצ״ל דהבחלוקת בין ראב״צ ור״י בשם ב״ע לענין עפר קברות מיתניא ופלעי בשיעור הקדכע של ע״ק, דלראב״צ עפר התיהוח שנכנס בגדר הספק של רקב חל עלי7 דין