Jeschurun · 1924-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1924) · p. Seite 98

98 אדם כי ימות באהל צח חיים של רגשי אצילות וטהר, של אמונת הלב, חמימה ותמימה והוא בעצמו היה ונשאר לסמל ודי קדושה ומחשבות טהר ותס, סמל חיים נובעים ממקור התורה והיראה של היהדות הליטאית. הוא נתנלה. עלה על הבטה, הופיע לעין בל, הפליא והרהיב את לב הרואים רכש לו לבות רבים, עשה לו יקום והנה- נעלם ואיננו נגעל... * * * נשמה זכה, טהורה ונאצלה, מדוע הופעת על שמי חיינו והברקת בזיו זהרך עלינו, ולפתע פתאום נעלמת ותשאירי אותנו במחשכי אבל ורק צללי־־קודש המרחפים מאחורי דרך עזבך אדמת החול — יעטפו אותנו וימלאו אותנו חררת־קדש לזכר הויהך בקרבנו? איש המעלה, איש חן ונבר חמודות, מדוע הבטחת לנו כל כך גדולות להיות לקברניט האומה, למאיר דרך בדרכי התורה, לפנס מאיר על פרשת דרבים, ועתה הלכת מאתנו ואנחנו עומיים שוממים ותוהים על פלא הויתך ועל פלא העלמך, ונם אחרי חלוף עיק מיום נויעתך, לבנו מכאב מתבוץ? דמות דיוקנך עומדת וקימת בקרב היהדות החרדית בגרמניה, והבה נקוה שפעולותיך בחיים תשאנה פרי עוד זמנים רבים, גם אחרי מותך. ור&ש וראשון נחמתנו היחידה: חבורת צעיריך — תלמידיך, הרוצים לילך "בעקבות היראה" שלך, רואים בך סמל השלמות, שראוי לעשות במותו. "בזה ראה וקדש!"