Jeschurun · 1921-11-01 · Heft 11-12 (November 1921) · page 1

חוברת ו. חשון—כשלו תרפ״ב שנה שניה. לפטירת אדוננו מורנו יט חשון, שנת תיטיב אותה שעה.. קרובים עוטרים פמעל לו. והוא על יצועו במנוחתו העדינה חי לו את רגעי האחרון. איני רואה ואיני שומע, איני חושב ואיני זוכר שוס דבר בעולם — אני בלתי אם מרגיש: הוא הולך מאתנו.. . האדם הגדול והאהוב הזה סר מעמנו והולך. והן לפני שעה אחת הוא עוד שלנו היה. אתנו שין. בינינו נחשב. הן לפני שעה אחת עלינו דבר .. אז השתדל להזדקף קצת ובקש שיקריבו לו את הספר אשר מתוכו חפץ להרצות לפנות־יערב את שעורו הרגיל לפני שומעי רביו. זה היה לפני זמן מועט, בשעה שנאספנו בבית־הכנסת הסמוך לבקש עליו רהטים במזמור' התהלים. אז ספרו זאת לי — וזה היה דברו האחרון. ללמוד על מנת ללמד — זה היה רצונו האחרון. וזה היה רצונו בכל ימי חייו. לא למענו הי, אך למען האחרים. ולא למען אלה שעמדו על ידו, ששמעו מפיו תירה ודעת, כי למען הבל, למען כל אדם. בשראיתיו עומד על הביטה ומקרה שעורו לפני תלמידיו, הרגשתי בדבריו תמיד שהם חיים הנושאים את עצמם, מגלות הנקראות מאליהן, חטיבות מגומרות של אמת וצדק