Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 106

רחון לתורה ותענוגי היהדות חוברת ד. תמוז " אב תרפ״א שנד, שניה. דר. שמואל גרינברג. השפה העברית במהלך העתים. א. בבית מדרשם של חכמי אומות העולם נתעוררה ונשאלה במאה הקודמת שאלת זו: כל עצמה ומהותה של לשון מה היא? מהם שאמרו, שהלשון אינה אלא צורה חיצונית, מעין לבוש של המחשבה האנושית, שכשהיא לעצמה אין לה כל ערך מיוחד, בהיותה רק עצם כלי שמוש מקשה שבא בירושה מדור לדור, ומהם שהרבו להוכיח שיש לה להלשק בפני עצמה חשיבות יתרה מצד פעולתה וערכה הפסיכולוגי ויש נם כאלה שהחלימו החלטה קיצונית שהלשון היא היא שבראה את המחשבה ולא להפך1). ההשקפה המדעית בזמננו מתאמת לדעה השניה המנויה כאן2). בין השפה והמחשבה יש קשר איתני חזק ואם האחרונה נמצאת בבחינת "פושטת צורה L) עיין אצל: -H. Steinthal, Der Ursprung der Sprache im Zusammen hang mit den letzten Fragen alles Wissens בהתחלת הספר ובמו״כ מאסרו של H.Fehlinger ע״ד ,/התהוות הלשון״ בשבועון Naturwissenschaftliche Wochenschrift ש״ז. מ הוא כותב: הלשון נתהותה, אצר האדם; כמו אצל החיות; בתהלה ע׳י במוי רגשי רצון ואי-רצון. אבל רק הודות להתפתחות מוחו זכה האדם ללשון מרכבת מהברות שונות. ההמרצות; שממנן היו הוצאות להתהוותן של הברות פשוטות ולאחר זמן לזו של מלים; בהכרת שהיו שובות מאוד; אבל בודאי פעל הרבה דבר חקוי הקולות השונות ששמע האדם בסביבתו. 2) עיין H. Paulsen בספרו Einleitung in die Philosophie: "סכום המלים מתחלק בתפקיד להגשים ביצירות של קולות את בל האוצר של מחשבות ורגשות של עם ועם; לכל מלה ומלה יש בתוך כללות הלשון ערך מיוחד ותפקיד מיוחד ומוגבל". 1