Jeschurun · 1921-07-01 · Heft 7-8 (Juli 1921) · page 84

115 . מי היה "בת בבל השדודה,׳ לדעת חכמינו ז״ל? הטו במעשה בבל עכ״ל ובפי׳ קרבן העדה שם: וכי בת בבל היתד, הלא קרא באדום איירי בדבתיב ברישא זכור ה׳ לבני אדום וגו׳ אלא לפי שהורגלו בני אדום אצל בני בבל למדו ממעשיהם להחריב מקדש ד׳ לכך נקראו בני אדום בת בבל עב״ל הרי לנו מפורש שחז״ל פרשו כונת הפסיקים ח׳ וט׳ מן הפרק על מלכות רומי שהחריבה את הבית בשניה. ואין צריך לדחוק כפרש״י שדברי רבי אפי על ארבעה קבין מוח שמצאו על אבן אחת אינם מוסבים על חורבן ביתר כפי פשוטה של הסוניא שהסמיכה דבריו לדברי ר׳ יוחנן. והנראה לפי זה בדעת חז״ל שפרק זה על שני החורבנות נאמר. מראשיתו עד פסוק ו׳ על חורבן ראשון. ואחר בך,הוסיף המשורר ברוח קדשו על דברי השיר הקודם שיר קטן בן שלשה פסוקים (ז׳ ח׳ ט׳) על בני אדום, זו רומי, שלמדו ממעשי בבל השדודה בבר בימים ההם. ואין באן לפי באור זה לא הפסק באמצע הענק ולא קושי בבאור המלים, בי אם שני שירים מיוחדים הם המחוברים זה לזה בפרק אחד לזכרון כפול על שני החורבנות, בשם שיום אבלנו הגדול בתשיעי לחודש אב מכוון גם הוא כלפי שניהם. במובן אין זד, פשוטו של מקרא כי אם אור בהיר על דרכי ה: "ל שדייקו עמוקות ברמזי הכתובים וחזו צפונות בדקדוק לשונם. ד״ר שאול ב׳יץ. עקיבא מה קד אצל הגדה. ב׳ פעמים מצעו בתלמוד לשון תוכחה זו אשר בה ר׳ אלעזר בן עזריא הגיש הלאה את רבי עקיבא משדה אגדה לגבול הלכה שבה הוא י בקי ומנוסה. וטעם של דחיה זאת במקום אחד ברור ובמקום השני סתום. ועתה אבא אל עיון כדי לברר הענק. הנה גרסינן סנהדרין ל״ח ע״ב עד די כרסוון רמיו מאי איבא למימר אחד לו דאחד לדוד דתניא אחד לו ואחד לדוד דברי ר״ע א״ל ר׳ יוסי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול אלא אחד לדין ואחד לצדקה קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת״ש דתניא אחד לדין ואחד לצדקה דברי ר״ע א״ל ר׳ אלעזר בן עזריא עקיבא מה לך אצל הגדה כלך אצל נגעים ואהלות אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף .. . ע״ב הלא אין אנו צריכין להאריך בזה שטעם של ר׳ אב״ע אשר לא חפץ בדרשת ר״ע הוא מפני תרעומת המינים דמחזי בשתי רשויות. ועתה נבוא אל מאמר השני דאיתא סנהדרין ס״ז ע״ב רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתד, ומלאה בל ארץ מצרים א״ל ר׳ אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היתד, שרקה להם והם באי. ע״ב ועי׳ מהרש״א בח״א והגהות מהר״ץ חיות ומלבי״ס על שמות ז׳ כ״ח אשר נעימת פתרונם לא תספיק לדעת מאיזה טעם