Zeitschrift für hebraeische Bibliographie · 1900-01-01 · 1. (Januar-Februar 1900) · p. Seite 21

21 49,26) נאסך אצותד. ואנא אפצל פיה אן ינון מן נזר אלד,' הו אלתאצ באנה אראד ר״ם אצותה ומוזוצהם וקד סמי אלוזיר או אלקאיד מן הצא אללפס על' כניו? אצרי 1) וקסם רב שמואל גאון ז״ל* 2 3) הד־א(Nah. 3,17) מן אלצפאת מנוריך כארבה ונסך (H Reg.. 11,12) אלאצל צמסה אקסאם אלכליל את הנזר ואת העדות וצפאיר . . . ■ (Num. 6,2) [לנדור נדר נזיר [להדר 3] מא יצב אן יקאל הצא הו ראי ר׳ מאיר וקד רד עליה צטאעצ. a] . . . אלחכמים וצרפוה אלי מא צכינא פוק הדי א פמא אעלם כיף צהב צלך אלי מאלה שלוחי צבור קצה עלי ראי רבי מאיר וקאל f רחמה אללה עלי אן ראית להם מן בע עאלם אלוקת אנא כר׳ מאיר סבירא לי דאט׳ כד כתיב בתורה וקד אחצי צלך מבשר עלי אלמפסר פי גמלה טא שכך עליה 8). ואלענוין אלואצבד/ להצא אליום צטם קטע אלאכל ואלשרב ואלתגסל ואלאנתעאל ואלתטייב ואלנשיאן וקד וצתא פי אלנץ ביאנא עלי כל ואחד מנהא באסמיתה עינוי פפי תרך אלאנתעאל קאל והוא הולך' יחף וסמי צלך עינוי כקו׳ וכי התענית בבל אשר התענה אבי (II Sam. 15,30) ונץ דניאל עלי אלאכל ואלשרב ואלתטייב בקו׳ לחם חמודות לא (I Reg. 2,26) וסמי צלך עינוי פי־ (Dan. 10,3)אכלתי ויין ושכר לא בא אל פי דסדך לא סכתי ואמא תרך אלנשיאן ם־סתצרצ מן (ib. v. 12) קולה להבין ולהתענות לפני אלהיך וקאלדויד פי חרך אלאבל עניתי בצום (Gen. 31,50) 3] את מותיbj אם תענה ותצועון (Lev. 16,31)4). וללמפסר פי ועניתם את נפשותיכם (Ps. 35,13)נפשי אנפסבם והצה אלתרגמה לא חצה עלי אלעמום פאן מן אלנאס כתירא מן לא יצוע אלמטלוב פאצ f מן צום יום פאלאחסן אן תתיצס אללפטתאן באלציאם אלצי הו אלגי צאם פקד אדי אלפרץ ומא עליה צאע אם לא יצע. קולה אשר ישחט שור או כשב (ib.-v. 7)לם ירד סאיר אלצכאיח בל זבחי קדשים. ופסר פיה ללשעירים (ib. 17,[3) ללשיאט־ן וצלך בעיד אגמא הי אטמא אלטואנית אלמצטנעה עלי צורה הצא אלחיואן מתל עגלים ונירהא מן אלצור ואנמא תבע אלמפסר קול אלתרגום פיה לשידין וקאלו (Jes. 13,21) אין שעירים אלא שדים שג׳ ושעירים ירקדו שם (Sifra z. St.)אלאולון ג) Alle diese Erklärungen sind Abulwalid (Usül s. v. נזר) entnommen, der aber die Uebersetzung Saadja’s nicht citirt. 2) Zu der Ausgabe Israelsohn’s (p. 153) ist leider gerade an dieser Stelle im Comm. Samuel b. Chofni’s eine Lücke. 3) Es handelt sich hier um die Controverse zwischen E׳. Meir und die Weisen inbetreff des Wortlautes im Sündenbekenntnis des Hohepriesters am Versöhnnnggtage (g. Joma 36 b). Saadja, der hier gemeint ist, neigt zur Ansicht R. Meirs, und dieser Punkt wurde zum Gegenstände einer Polemik seitens Mebassers, s. darüber meine Bemerkungen in Jew. Quart. Rev. X, 852. Dass manche Vorbeter ebenfalls der Ansicht R. Meirs folgten, wie es hier heisst, wird durch ein Responsum Scherira’s (תשובות גאוני מזרח ומערב ed. Müller, nr. 144) bestätigt. 4) VgL zu diesem ganzen Passus Joma 76 b.