Ha- Meʾasef · 1794-01-01 · מחברת שניה (1794) · p. [Seite 52]

(קמו) &כל המצות שכליות רצוני לאמור * באותו המק*© זכאותן הזמן כאשר נצטוה המצוה , היה כאמין ד השכל הישר מחייב לצוות אותה . כי כן דרך דמיון >■ היו הקרכנזת כימים ההם מצות שכליות למען הרחיק מי ישראל ממנהגם אשר למדו מאנשי מצרים לזנוח ׳ לאלילים, כמו שאמר הכתזכ כפרוש(ויקרא, נ״ז, ז׳) ן למען לא יזכחו עוד כני ישראל לשעירים אשר ה©! ווניס אחריהם . זכוודאי לא היה דכר אחר אפשר בימים ההם להרחיק כני ישראל מנוזמאת מצרים , | כי אם הזנת לאלהי האמת לכדו. ואס כן ההפרש ביןשמעיןת לשכליות הוא שהשכליות הם מצות בלי התלות בזמן זכמקזם כמו ככול אב ואם , לא תרצח f לא תגנוב] וכדומה והשמעיות המה שכליות הנחלות בזמן ובמקום מיוחד, ואשר בלעדי הזמן והמקום ההוא , אפשר שלא נצטוו כלל, והדברים עמוקים , ואין רצוני לערבב רעיונך בדברים כאלה. רק הגדתי לך למען תדע הקשור והחבור בין המקרא ויקרא אל משה ובין מאמרם אשר למדו מזה מעלת דעה. (0 פלוני (י) ומה שלמדו חז״ל הדרש הזה מהמקרא ויקרא אל משה; ולא מפטוקים הקודמים כמו ויקרא אליו אלהים זכו, י (שמות ג׳ ד') הוא מטעם זה , כי ידוע שמשפט לשון עבר I הוא אס יהיה נושא אחד על שני פעלים , אז יבוא הנושא \ ההוא בין שני הפעלים כמו ניגש אברהם ויאמר, (ישא f אברהם את עיניו וירא, ובמקרא הזה בא הנושא אחר הפעל השני נגד חוק הלשון, ועל פן באההז כאלו הפעל הראשון הוא דבר כפני עצמו דהיינו התגוררת להשיג דבר זה , והנושא מיוקת לפעל השכי ״ המחפר . ■11