לישרים תהלה

לפי דובנא, המביא לדפוס, הספר הודפס ע"י "המחבר בעצמו באמשטרדם בשנת תק"ג, ולא הדפיס ממנו רק חמשים ספרים, ולא הובאו כי אם אל אוצרות הגבירים הספרדים שבאמשטרדם יצ"ו, ולכן כל מבקשו לא ישיגהו, אם לא יתן הו רב באהבתו". כך הוא מתאר את הספרות העומדת לרשות הקורא המתעניין במליצה עברית: "אם עמדו איזה מחברים קדמונים וחברו ספרים בחכמת המשל והמליצה ובשירים יקרים, כמו ספרי האלחריזי והבדרשי והפניני והנקדן ובן סהולא ובן חסדאי, הנה מעטים המה הספרים ההם, גם קצתם לא דרכו בנתיבות מליצות ספרי הקודש, אשר עניניהם ומוסרם... וההצלחה האמתית תכליתם, והאושר הנצחי פרי כוונתם, ועם קוצר מאמריהם מאד עמקו מחשבותיהם, לא כן שירי התחכימוני וספר המחברות, כי רוב עניניהם בנוים על מעשים דלי התכלית ורזי הכוונה..."

דובנא, המביא לדפוס, מסביר כי הביא ספר להדפסה שניה "לתועלת בחורי חמד, להלהיב לבותיהם אל הלשון המקודש...ועתה אחי וריעי תנו לבבכם אל הספר הזה, וקראו בו בעתות הפנאי, ותתענגו על יופי מליצותיו ועל צחות לשונו, ולמדו את בניכם להרגיל עצמם בלשון הזה... לרפא לשוננו, ולשון עלגים תמהר לדבר צחות..." הוא פונה בהקדמתו: "אליכם משכילי עם! אליכם בחורי חמד, המשתוקקים לדעת משל ומליצה, הרודפים לדבר צחות! ותבקשו ולא תמצאו, כי גמר ממשל משלים, פסו דוברי צחות מבינינו, מעת נסתם חזון ונביא וכל איש ואיש אף החכם אשר לו חיך לטעום דבש המליצות אשר בכ"ד ספרי הקודש, ילאה לכתוב על ספר בלשון צח ונקי את אשר הולידו עשתונותיו, והחכמה נשארה טמונה בלבו, עד אשר עמו תמות חכמה... והתועלת היוצאת מספר זה, כי בחורי חמד יתנו לבם אל לשון הקודש, ללמוד אותו היטיב, עדי ימהרו לדבר צחות, ובל יאמרו אמרנו נגזרנו, בשכבר הכל נשכח, כי אין עוד נביא, ולא אתנו יודע עד מה מדרכי הלשון ההוא, ולמה ניגע לריק, נבקש ללא הועיל? ... אכן עתה בקראם בספר זה המחובר בימינו, ידעו כי לא אלמן ישראל מהלשון ההוא... מלבד התועלת הגדולה מן הראשונה, כי אמריו הטהורים ימשכו לבב כל איש, להפוך מחשבותיו מן הרע אל הטוב, עד אשר ימשול ביצרו להגביר המדות המעולות על הפחותות... ולהשיג התכלית הנרצה לפני ה'"