Pardes · 1896-01-01 · 3 (1896) · p. Seite 171

171 לבאור התנועה הלאומית בישראל דעותיו והשקפותיו. ואם בן הוא הדבר בבל העמים על אחת במה ובמה בעם ישראל, עם הנרדף, ננש ונענה זה מאות בשנים, עם אשר דעות קדומות, הבלים והזיות על דבר רוחו ודתו, הקימו את כל העמים לאויב לו ולשונאו בנפש וימיתו אותם בו לנזול ממנו את משפטו ולהושיבהו במחשכים כמתי עולם. ואמנם איך ימריא ישראל במרחבי מרום הדעת אם כנפיו אסורות הן בחבלים של גזרות ושל מצות לא־ העשה; איך יפתח וישדד את שדה כשרונותיו הנעלים, אשר בהם מנה אחת לו אפים על בל יתר העמים, איך ירד לעומקו של לבו לדלות משם פניני הרגש, ההגיון והשיר, אם הוא פצוע ואנוש וקרוע לגזרים מהחצים ואבני בליסטראות אשר יורו בו שונאיו ומנדיו בלי הפוגה; איך יתנשא על במת התבל ויהיה לנם עמים בטהרת מדותיו, בטהרת חיי משפחתו, בהסתפקותו במועט ובהתרחקותו מתענוגות בשרים, ברבות לבו המלא חמלה וחנינה, תום וענוה - בכל אלה חמדות הנטבעות בנפש הישראלי - אם העמים יורידוהו עד הדיוטא התחתונה, יסגרו בעדו את שערי העבודה, המחיה והכלכלה ואת בל מבואות החיים המלאים זיו ויושיבוהו במחשבים■ ובבור בלא, עד בי אנום הוא מפני הרעב והמחסור להשבת מטהרו, לפרוע מוסר ולהשחית את דרכו על הארץ?! לוא הראה עמנו, עם סבא ועתיק יומין, אותות חלישות הכח ורפיון הרוח, אותות רקב, כליון ואבדון, ולוא אחזוהו חבלי מות באפם תקוה, בי אז מי יודע אם לא עזבנוהו לנפשו ונפרדנו מאתו בכאב לב אנוש ובתוגה נוראה ואמרנו: חבל על פארי־העמודים האלה, אשר ארבעים מאות בשנים התנשאו בשיא גבהם וחסנם על פני במת התבל והאירו את מחשביו באור הדת והדעת; חבל על הענק הזה, אשר התנשא בעזוז כח ובאומץ לב על בל מקרי הזמן ופגעיו וילחם מלחמת תנופה עם תלאות ומצוקות נוראות במשך זמן אלפי שנים ויתגבר על בל המכשולים ועל בל אויביו בנפש, אשר חתרו חתירה תחתיו ויאמרו להפילו; חבל על עם הקדמון הזה, עם עתיק יומין, השריד היחידי משנים קדמוניות, אשר האריך ימים על פני האדמה יותר מכל העמים הישנים וגם החדשים; חבל על אביר־־הבח וגדל־־העליליה הזה בי מוט התמוטט לנפול וכי יתם לנוע - אך נעזוב נא אותו לנפשו ובל נתגבר חילים לריק להצילהו ממלתעות השחת, בי אין שלטון ביום המות ואין עצה ותחבולה נגד הזקנה והבליון, המכלה ומאבד את בל תחת השמש בלי משא פנים, ונעלה הוא מבח אנוש להפיח נשמת חיים ברגבי עפר ולהחיות עצמות יבשות; על כן נסוב נא את פנינו מן העם התם לנוע ונשים את מבטנו אל החיים המלאים לשד עלומים והגועשים והרועשים כזרם מים כבירים... אך מה נעשה לעמנו, זקן העמים, בהראותו בח עלומים, חריצות ומהירות בעול־ימים; אם כמאז כן עתה עוד מתפש הוא בידיו ועולה על סנסני עץ־החיים ואומר ג לי הם, בי המות ממני והלאה וכי עוד כחי בי לפעול ולעבוד