Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 270

פ ר ד ם 270 מעט בכל מקום פחות ושפל, ואם רק אינם בטבעם כפויי י טובה עליהם לברך שבע ביום: ברוך המקום! ברוך המקום - חיבים לברך בכונה עצמה נם נרשם כאדר הכהן ומנחם מענדיל מאילם מוציאי המאסף ״השרוך, אשר על אדותיו שאלתני במכתבך האחרון. כבוא לידי ״מאסף מדעי וספרותי להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך רוחו בעתות העבר וההוד., נערך ויצא לאור בעזרת גדולי חכמינו ובחירי סופרינו׳/ אשר הורתו• ולידתו בגליציה המדינה, כבר היה היציר החדש הזה חשוד בעיני מראש, ואמרתי בלבי: הנה הביאו לנו.סופרי גליציה ילד שעשועים חדש לצחק בו, כדרכם בקדשו כי כידוע לך, מאמינים אנחנו בארצנו, בצדק או לא בצדק, שאיזה חותם מיוחד מחויב להיות מונח על כל סחורה ספרותית גליציית, חותם של לשון משונה והגיון משונה שלא כדרך הארץ. ובכן בגשתי לקריאת "השרוך הייתי מוכן ומזומן לכל פגע רע, ובזכות זו עלה בעיני על .אחת שבע ערך ״השרוך, בהעיפי עיני בו ונגלו לפני איזו דברים של טעם לא גליציי. ולזאת חשתי ולא התמהמהתי להגיד לפניך מקצת שבחו של המאסף אחרי שימת עין בהשקפה ראשונה, ואולי מפני סבה זו דבר גם אחד מחכמי יבוק טוב על ״השרוך באזניך, כאשר כתבת לי. מלבד "חן המקום" היתד, גם השעה משחקת לו ל״השרוך, כי מזלו גרם לבוא לידי תיבף בכלותי לקרוא ספר חדש ג״כ מגליציה בשם: "פרחי אביב" - אספת ספורים ומאמרי מדע מאת ישראל ב ר י ם ט י ג ע ר בלבוב. הפרחים החדשים האלה נותנים באמת ״ריח גליציה״ במלא מובן המלה אצלנו. ב״דבר אל הקורא" מוסר המחבר מודעות רבות, כי כל מאמרי המחברת כתב עוד "בימי בחרותו בשבתו על שלחן הוריו בעיר מולדתו זוראוונא ערש ילדותו וקרית משושו, באבי״ב שנותיו פשוטו במשמעו",וכי ״ת״ל דעת הקהל היתה נוחה מהם״, וכי "כל יודעיו ומכיריו יעידו ויגידו כי לא למען בצע כסף יוציא עתה את מאמריו המפזרים לעשות אותם כקרדום לחפור בהם נטילי זהב", וכי סוחר הוא כעת וכו׳ ורק "להפצרת המדפיס הנכבד נעתר ללקט את מאמריו ולהוציאם לתועלת צעירי עמנו ולמקרא עונג לכל קוראי עברית". ופוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה: דוד גארדאן כתב אליו מכתב קטן ויסמך את ידו עליו לאמר: ״ראיתי ממלאכתך כי ידך רב לך בהעתקה נכונה״. והמכתב הזה הוקיע המח׳ בראש המחברת באותיות גדולות מאירות ומזהירות, למען דעת, ומוסיף לאמר: "המכתב מונח אצלי לכל מאן דבעי למיחזא״(אלדד אחי), אולי תואיל אתה להיות בא־כחי ולהרים פעמיך לבובה "למיחזא", כי למה לי לענות כחי בדרך רחוקה בעוד לך קרוב הדרך שמה מיבוק-). עד כמה "ידיו רב לו" כמלאכת ההעתקה תוכל לשפוט מפחות כאלה:"לחרף ולגדף את שם אלהי הצבאות בהקישך ההטעיה הזה","בלתי אפשרי היה שאחר מהם ימחנה מזכרונו לגרשה מלהסתפח בקירות לבבו ולהסתופף כבתי