Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 22 (כב)

ספוד" ו־סקהא בוזיעדכדז אס־דכז־ת א. דוד המלך מתבשר כי מת אבשלום הצופה עומד על גג שער החומה ורואה מרחוק איש רץ. הוא מגיד את הדבר למלך היושב מלמטה׳ והמלך מרגיש כי עוד מעט וימלא שפקו• תקוה י פחד? הקורא פועל ונפעל. צער אלם תוסס בו• והרץ הולך הלוך וקרב• והנה הצופה רואה איש אחר רץ. הוא מודיע את הדבר למלך. והמלך מצפה לשתי הבשורות. ושוב הצופה מודיע: "אני רואה את מרוצת הראשון כמרוצת אחימעץ בן צדוק״. התקוה מתגברת. ״ויאמר המלך: איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא". אחימעץ בא ומברך את המלך לשלום׳ אחרי כן הוא משתחוה אפים ארצה ומודיע: "ברוך ה׳ אלהיך אשר סגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך". אבל אוזן המלך קשובה לדעת את שלום בנו: "שלום לנער לאבשלום?״ אחימעץ משתמט מתשובה׳ לא הן ולא לאו: "ראיתי את ההמון הגדול כשלוח עבד המלך יואב את עבדך ולא ידעתי מה"• האומנם לא גלו את הסוד פני המבשר ותנועותיו וקולו ן המלך אינו רוצה להוסיף לדבר עמו ומצור, לו: "סב התיצב כה". והוא מצפה למבשר השני. "והנה הכושי בא". לא ברכת־ שלום׳ לא כריעה והשתחויה׳ לא הודיה לאלהים: "יתבשר אדוני המלך כי שפטך ה׳ היום מיד כל הקמים עליך". כל הקמים. ההרגש הרגישה אוזן המלך את הרבוי הזה ן שוב כל מעיני המלך נתונים לבנו: "השלום לנער לאבשלום?" והכושי אינו משתמט מתשובה. עיני המלך צופיות אליו. מות או חיים? ועדיין אין כאן ריאליזמום קשה• אבשלום נאמר כאן׳ לא הבן׳ לא בן־המלך׳ אחד מהרבה׳ אחד המורדים. .ובמקום בשורה באה ברכה: "יהיו כנער אויבי אדוני המלך וכל אשר קמו עליך לרעה". "וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו: בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". זהו הסגנון הנשגב של הספור המקראי. יוני לא היה מספר ככה. לא היה מביא את הדברים כלל עד לידי מלחמת־נפש בין המלך והאב או שהיה מגבר את המלך על האב. המספר העברי אינו רואה אלא את הבן ואת האב בלבד. הרבה ספורים השתרגו מסביב לדוד. בנעוריו ובזקוניו תמיד האדם עומד במרכז׳ גבור׳ חוטא׳ בעל־תשובה׳ אדם שעוונו נפקד על בניו׳ שבחטאו ובצערו מצא את דרכו אל עצמו ואל אלהיו. בעיר אפרים׳ בעבר הירדן מזרחה׳ הכה שר־הצבא יואב את המתפרצים מפני דוד ותקע בכפו שלשה שבטים בלב אבשלום אשר נאחז בשובך האלה ונתלה בין השמים ובין הארץ. ואבשלום עודנו חי. "ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימיתוהו". והמלך בעת ההיא במחנים והוא בוטח בגבורת אנשיו. אבל א ב הוא ודואג לחיי הבן המורד. וכן צוד, לשרי הצבא בצאתם לקרב: "לאט לי לנעד לאבשלום". מי ילך ויבשר לו את הבשורה הרעה? המבשר לא ינחל כבוד בתתו למלך מגנת־לב. אבל אחד מאוהבי המלך׳ אחימעץ בן צדוק׳ עוד לא שככה חמתו על המרד ועוד תרועת מלחמה באזניו. את האב לא הכיר׳ רק המלך נגד עיניו. וכל עוד נשמתו בו מנצחון הוא קם ואומר: "ארוצה נא ואבשרה את המלך כי שפטו ה׳ מיד אויביו". יואב מונע אותו מלכת ושולח תחתיו שליח כושי׳ מבשר שחור למעשה שחור• יואב לא נחם על מעשהו ולא כחד למלך את אשר עשה• אבל ירא מלהגיד בדבריו הוא וצוד, לכושי: "לך הגד למלך אשר ראית". הכושי השתחוה ליואב וירץ. אבל לבו של אחימעץ הכהו: היתכן כי כושי פחות זה יהיה איש־הבינים בין בן־המלך המת ובין צעדו של האב השכול? ואחימעץ לא חת מפני חרון־אף המלך אשר יחול על ראש מבשר בשורה רעה זאת ויאמר אל יואב: "ויהי מה׳ ארוצה נא גם אני אחרי הכושי". יואב מנסה עוד פעם לעצרהו בדברים רכים׳ והוא באחת: "ויהי מה׳ ארוץ." לרצון עז זה נעתר יואב וישלחהו. "וירץ דרך הככר (ככר הירדן) ויעבור את הכושי". וצלו של הכושי מאחוריו׳ ממנו והלאה. גדול צערו של הקורא וגם דואג הוא למלך. צר לו לקורא׳ היודע את האמת׳ שעוד מעט וגם המלך ידע את האמת המרה• מחזה סמוך למחזה׳ בלי כל מלה מבארת׳ מחזקת או ממתיקה. דבר משלוח המבשרים לא נתכווץ בפקודה ובעשיה׳ אלא לבב את הקורא בהשתלשלות מתמהמהת ומתגברת. והנה שוב השתלשלות כזאת׳ מחזה מול מחזה. חזיון אחר לפנינו. המלך יושב בין השערים׳ תקותו תשעשעהו ודאגתו תדכאהו׳ והוא צופה למרחוק לבוא מבשר׳ אבל אין המקרא בא כעת ומרצה ספור־המעשה: בוא המבשר׳ הבשורה׳ האבל. הרצאה יבשה כזאת לא היה בכחה לעורר בלב הקורא השתתפות־בצער לאחרי שלשת אלפים שנה. השתלשלות המעשים נעשית כבמחזה: עובדה חיצונית וסמוך לה רחש פנימי. התגברות התקוה וסמוך לה מכה נצחת. פרום' אליעזר י צ ח ק ט ו י ב ל ר כב