Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 18 (×™×—)

גאוחו ברברס ליובל המשנה שלו: שמונים שבות־חיים וחמשים שבות־יצירה• הספרותית של כל ארצות התרבות/ אבל לא הסתפק בספרות בלבד אלא חוה דעתו על כל השאלות שיש להן שייכות ל״נזחשבה בת־החוריך בין בחיוב בין בשלילה. ברנדם בחן בחוש חזק ונכון לגבי אישים תקיפים/ ולא צמצם עצמו לא בחברים לדעותיו ולא באנשי אמנות/ אלא ביעור בבל מקום שהרגיש בו איניציאטיבה מאיזה מין שהוא. דרכו למצוא את הממציאים/ את מגלי אמריקות. "מה הוא העולם החדש שלו"-בשאלה זו בגש ברבדס לכל סופר חדש/ מכאן נטל את קנה המדה להערכתו/ מכאן צייר את קלסתר-פניה של האישיות• כבה בעשה ברבדם לאחד מראשי המדברים של המחשבה האירופית/ ומועטיבש הם ביובל השנים האחרון בעלי השפעה תרבותית גדולה באירופא שלא היה ברנדם קרוב להם קורבה רוחנית ועל־פי רוב גם אישית. זכרונותיו מגיעים מאיבסן/ סטרינדברג וביירנסון עד זולא/ בורזשה׳ מופאסאן. מתרועע היה עם טן ועם דזון סטוארט מיל/ עם מומזן ועם רנן/ עם מנהיגי הליברליזמום הגרמני ועם קלמאנסו• מתוך קורבתו לאישים גדולים רבים שעמד על גדולתם בעוד מועד וכמה פעמים היה עוזרם היחיד בשעת כובד מלחמתם/ נשתלמה הבנתו הפסיכולוגית ביותר ומכאן ההוד וההדר של סגנונו• ראשית תורתו׳ שיש בדורנו חיי-רוח חדשים/ המשונים בתכונתם ובמסקנותיהם תכלית שינוי מכל התקופות שקדמו לנו והם משתלשלים בארצות השונות בדרך התפתחות שוה או דומה - תורתו זו הובעה בספר-נעוריו "הזרמים הראשיים של ספרות המאה הי״ט". לאחר זמן תקן והגיה את השקפותיו שבספר זה׳ אבל זהו הספר הקובע את צורתו הרוחנית ולעולם לא עזב ברבדם עמדתו זו. ספר־בקורת זה לספרויותיהם של החשובים שבעמי אירופה מלא רוחה של תקופה נעלדת בהשתלשלותה של התרבות הסקנדינווית׳ תקופת "פריצת הגדר". כך מכונה התנועה של הימים ההם/ שהכניסה לתוך התרבות הצפונית המסוגרה את פירותיו של המדע החדש ורופפה עמודי המסורת האמנותית הקודמת וסדרי החברה על־ידי שעוררה פרובלימות חדשות• באמצעות איבסן׳ ביירנסון/ י• פ. יעקבסן׳ גאורג ברנדם ואדוורד אחיו עברה תנועה זו גם לצד דרום וביחוד השפיעה על הספרות הגרמנית בימי פריחת הנטורליזמוס. בהלך־נפש זה של תנועת פריצת־הגדר יש למצוא שורש נשמתו של גאורג ברנדם• דרך הרוח שלו מצויינת במדת הבקורת שבה. אבל ל>! הצטמצם בד' אמות של הספרות החדשה והמצע הצבורי שלה. אמנם מיטב יצירתו קודש ■הוא לשני אישים׳ שהיה להם ערך מכריע במנת חלקם של הדורות האחרונים/ הלא הם ד׳ישראלי׳ שר וגדול לאנגלים׳ ופרדיננד לאסאל׳ מנהיגה של הסוציאל- דמוקרטיה בגרמניא• ספריו אלה עדיפים מחיבוריו על-דבר שכספיר׳ גיתה׳ יוליום קיסר׳ שבודאי הם מאירים אור חדש על כמה דברים וכבודם במקומם מונח׳ אבל אין הם מעמיקים שאלה וחידוש. צירוף הפעולה המדינית והערך הרוחני שבלאסאל וד׳ישראלי הוא שמשך לבו של ברנדם• את הצד השירי שבשר המדינה׳ את התכונה הנפוליונית׳ שדמיון העם מבקש אותם בכמה גדולי-המדינה ואינו מוצאם׳ מצא ברנדס בהבנתו הגאונית וזרע עליה אור. ואין זה מקרה בעלמא׳ ששני האישים הללו מזרע ישראל היו כברנדם עצמו והיהדות שבהם בולטת היתח ביותר בתוך השכלתם המקיפה שכולה ספוגה רוח הזמן. ברנדם ראה עצמו כל ימיו כקוסמופו־ ליט. אבל מתנגדיו הזכירו לו השכם והזכר את מוצאו היהודי׳ ובשנים האחרונות התחיל מבין יותר ויותר את חייהם העצמיים של אוכלוסי ישראל במזרחה של אי־ רופא ומרגיש בצרכי נפשם. בימי המלחמה הגדולה היה גאורג ברנדם אחד מטובי בני אירופא והם מועטים שדעתם הנקיה לא נטשטשה בערפל הדם והמשטמה. הוא שהוציא מפיו את הדבור היותר חפשי בדנמרק. ודבור זה עלה לו באבדן חן וחסד ויש מרעיו שעזבוהו׳ והוא לא הלך אלא אחרי דעותיו׳ וכבר נסה באלה מנעוריו וידע שאין זו דרך נוחה לאדם ואינה מחבבתו על הקהל. גאורג ברנדם׳ שבנעוריו שטמוהו ומררוהו׳ שלא חת מפני כל גם בזקנותו׳ זכה סוף סוף לכבוד גדול באירופא כולה והכל מודים כיובש בצדקת דעותיו ומסכימים להלך־נפשו ולרגשותיו והוא רואה עולמו בחייו׳ ולא אבד סברו ולא בטל סכויו כי תמלא הארץ דעה זו׳ שפעל ונלחם וסבל בשבילה. בחיי־הרוח של כל אותן האומות׳ שערכן רב בשביל האחדות התרבותית של העולם׳ אנו מוצאים חליפות שני מיני תקופות: כימי דור אחד האומות הללו רואות באחדות האמורה כעין תחרות׳ יתר על־כן כעין סכנה לעצמיותן׳ ובדור שלאחריו הן מקוות שאחדות כזאת תביא לידי התקדמות ובירור - וחוזר חלילה. עוד יעברו ימים רבים עד שהיחס שב־ן ההכרה הלאומית ובין רגש השייכות לכלל־העולם יהא קבוע ועומד ולא יחול עליו שנוי־וסת. אבל קימעא קימעא הולכת ומבצבצת השקפת עולם חדשה׳ המבוססת על הנחות אחרות ואין בה נגוד זה של לאומיות ואנושיות• רוח־היצירה׳ העושה גדולות באמנות ובחכמה׳ אינה שורה מתוך יצר החוסן הלאומי• אמנם יתכן שעם יתגדר במעשי־תרבותו על פני מעשי עמים אחרים ו ל א יכשל בתמימות ובתעתועים של גאותנות שתומת-עינים. אבל לא רצונו של יחיד ולא כהה של אומה אינם יכולים להכניס לדברי־ימי-העולם לאורך־ימים הערכה והשקפה בנוגע לתרבות מסוימה אלא אם כן המעשים והפעולות מעידים על עצמם. והללו דרכם לדבר בלשון אחרת שאין הנביא הקנא זקוק לה• נסיונות רבים וקשים נתנסה המין האנושי עד שאמת פשוטה זו הגיעה לידי השפעה בתולדות ההשכלה. מסקנא ראשונה שלה היה שנוי עיקרי של ההכרה התרבותית: עמדה ובטלה את ההערכה התמימה׳ הנוטלת קנה-מדתה מתוך ההסכמיות של העם והזמן׳ והשתדלה להתבצר בהפשטה שלמעלה מן העם והזמן וליצור דעות והשקפות השוות גם לנפש האומות האחרות והדורות הבאים. אפשר שתכלית זו לא תושג לעולמים׳ אבל ההשפעה המחנכת של מגמה זו עתידה להביא פירות. משמשת היא בסיס למושג-השכלה חדש׳ שכחו רב אתו למרות המכות שהוכה וההשפעות שכנגד. מכאן ולהבא לא יצויר שום רעיון תרבותי בלי שאיפה זו לצאת מגדר ההנחות הלאומיות והזמניות׳ ואפילו רעיון הלאומיות של העמים בדורנו אינו יכול להסתלק משאיפה זו אלא אם כן תנטל ממנו כל בהירות וכל אפשרות של השפעה עליונה• גאורג ברנדם לא יסד את ההשקפה הזאת׳ אבל הוא אשר הציב דלתיה. לא כתקיו בלבד אלא כל חייו קודש הם להשקפה זו. יציאתו הראשונה לרשות הרבים תרועת-מלחמה היתה על המסורת ההסכמית בעסקי השכלה בדנמרק ארץ מולדתו. מתוך עיקר "המחשבה בת־החורין" בא לגלות לבני-ארצו אופקים חדשים. אחר־כך פרסם באירופא את הספרות הסקנדינווית ונעשה בן־בית רוחני באנגליא׳ בצרפת׳ בגרמניא׳ באיטליא וברוסיא. בדנמרק מולדתו עורר התנגדות עצומה וכמו-כן רנו שוטניו בקרב שאר העמים׳ שנכנס בעובי-הקורה של המחלוקת הרוחנית שלהם. במלחמתו על האידיאלים שעברו ובטלו נחשד כי שנאת היהודי לנצרות מדברר־ז מתוך גרונו׳ עד שהוכרח לצאת אל מחוץ לארץ. ויותר מהתנגדות זו של הזקנים גרם לו צער מה שהצעירים פירשו ממנו. אבל סוף־סוף דברי-הימים מעידים עליו׳ שהמניעים האמתיים והעמוקים של יצירתו חיוניים היו וגידולים חיים גידלו• בסוף שנת השמונים לחייו זכה לכך׳ שהקהל הדני חגג כיום זברון לאומי חג מלאת חמשים שנה מיום שדרש את דרשתו הראשונה באוניברסיטה שבקופנהגן וסיים ב״אני מאמין״ המפורסם שלו - במחשבה בת־חורין ובאהבת האדם• וביום מלאת לו שמונים שנה קשר לו כל העולם כתר מתווך רוחני נעלה. מתחלח עבודתו הספרותית השתדל גאורג ברנדס לקבוע קנה-מדה והשקפורת אוניברסליות תחת לאומיות. ואף־על־פי־כן לא נמנע מלהבין על-בורים אישים ומעשים המעורים בעמם או בארצם. אבל בין בנתחו את השירה הדנית של זמנו בין בנסותו להכנם לפני ולפנים לסוד יצירתו של סופר גרמני׳ בין בתארו את רוח הזמן על־פי רומן צרפתי או על־פי הטפוסים השונים של אנשי־מדינה בדורות האחרונים — מעולם לא היה כותב אלא תולדות הרוח האירופי. ולא כותב בלבד היה׳ אלא עושה ומעשה. בימי שלטון הנמושות בדק ומצא כחות רעננים וסלל להם דרך׳ ואפילו כשבא בימים לא סר כח־קליטתו ובכל שעת כושר השתמש כדי להתקרב לזרמים חדשים או להתוכח עמהם. גרנדס דרש באוניברסיטה שבקופנהגן על-דבר ניצשה׳ בשעה שפילוסוף זה לא היה ידוע כמעט כלל בגרמניא. אחד הראשונים היה שהכירו ערכם של איבסן וסטרינדברג. בקי היה תמיד ביצירה ד״ר הוגו ביבר