Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 8 (×—)

האחיזה׳ אבל בלאות אלו קוטר הטבע הם• ודאי לא טבע ממש שאפשר לאחוז בו בקצות האצבעות. אבל אולי יש לאחוז בו בקצות אברים אחרים׳ שישנים היו בשעה שהאצבעות ערים היו׳ והם היו יכולים לאחוז בממשות יתרה. כי חיים כאלו אין במעשה־ידי שאר ציירים. נראה׳ שלאדם זה לא ניתן הטבע לשם מסירת החומר שבו׳ והאמנות חשובה לו לא בשביל שיש בבית־גנזיה תמורה ציורית לבשר ושערות. כל זה ממנו והלאה. עיקר כוונתו להביע את עצמו בשעה שהוא רואה דבר המניע אותו׳ להביע את תנועתו הוא. נתקרבנו לסזן ביותר מיום שנתקרבנו לצייר גריקו. דרכי גדיקו הותוו על־פי אותו הלך־נפש המבקש בטבע בית־אחיזה רק לתגבורת החזון ולא לשם חזקת־אמת. חוזה גלוי״עין הוא ואין לפניו שניות של אהבה ארצית ושמימית. והוא׳ בעל־ המסתורין שלמעלה מן החושים׳ מוציא מן הצבעים חושיות עולה כפורחת. צר צורות הוא ויוצר טפוס ציורי של האנושיות׳ ופרצופים אלו נעשים תעודות לסוג מיוחד של עם מסוים׳ קלסתר־פנים אוביקטיבי׳ שעל־פיהם אפשר לעמוד על טיבו הרוחני של הספרדי באותה תקופת־המעבר׳ וביחד עם זה יש בתמונות אלו משום מלאכת־הציור לשמה. ואמנותו מגיעה למרום פסגתה במקום שהנושא מובע כולו כמות שהוא. גריקו פורץ גדר הסימטריה הנהוגה ואין דעתו מתקררת עד שהוא סותרה לגמרי׳ ובצירופו החדש אנו מוצאים כל גורמי־המנוחה הישנים מוחלפים בגורמי־תנועה חדשים. אצל גריקו אין החלל מקומו של מעשה אלא הוא הוא המעשה׳ כמין בית״קבול להוית־עצמו המפכה בו. הנוף שלו - עדת השיח והעץ והדשא והנדבך והשמים-נדמה לכל אחד מאתנו כאילו כבר הרגשנוהו פעם׳ אף־על־פי שמעולם לא ראינוהו. סזן בא לעולם בשביל גריקו. יש כאן דמיון יקר־המציאות של יצרים ויוצרים׳ שאין שום הבדל זמנים וגזעים ומקומות מטשטשו הרבה׳ אך פירש גריקו מבית־המדרש ואין לו אלא תכלית אחת-למצוא באמנות את מולדתו שאבדה לו׳ זה אי־ כרתים. עובד־אלילים זה׳ שיסד מין נצרות קדומה׳ שומע את קול אלהים בקרבו. מה ששינה מן המוסכם והמקובל - דבר שלא יאומן כי יסופר על־דבר אמן של המאה השש־עשדה ועל־דבר נוצרי נאמן בימי האינקויזיציא הספרדית! אפיקורסות שיש בה משום גזירת־המזל ומוסר־כליות ועול סבלה של פרישות דתית - שנוי זה מן המוסכם מורשת טבעית היתה לסזן. סזן מתחיל בקול צורם את האוזן ועם בגרותו הומתק הצליל. קול־ענות־הגבורה כאן וקול־ענות־החלושה שם אינם אלא מבוע להתעוררות אחת - לאחז ולהאדיר את המולדת שבחלום. מימי גריקו עברו על אמנות־הציור כמה תחנות׳ והאישיות נהנתה מכמה מיני חירות. מה שלא היה בימי גריקו אלא התגדרות נעשה זה כבר זיקה והכרח לאמן. ועדיין חזיון יקר היא ההצטמצמות העקשנית במולדת שלפני ולפנים׳ עד שסזן נדמה שוב כאפיקורס ומעשה־ידיו כיוצא־דופן ואין לו פירוש אלא ביוני זה שחי לפני שלש מאות שנה בטולידו. למרות ההבדל הגדול של ההופעה והסביבה הקורבה לגריקו גדולה כל־ כך עד שנדמה לנו כי צייר ממש כגריקו וששניהם נזדמנו ביחד באיזה מקום ובאיזה אופן. ההבדלים מיוסדים על סגולות מקריות של המזגים יותר משהם נובעים מן השנוי שבין עולמם ■«יי 1 המורכבות הללו׳ אבל לא היה מתגאה בהן. בתוכן נמצא גם הציור "אשה שנחטפה״ - יפה־נוף כבמחזה׳ ואל מול פנינו עומד בחור ערום ואשה ערומה על זרועותיו׳ שריריו של הבחור גדולים שלא כדרך הטבע והאשה כמין לובן ספוגי לה וכולה צרור ידים ורגלים. בירכתי הציור נראים עוד חשוכי־ בגדים קטנים׳ חתיכות־בשר כתותות. כל זה אינו כלל לפי רוח הצעירים של אותו דור. ואין כאן רמז לנטורליזמוס׳ כמעט שיש כאן ההפך מזה. איש מבני אותו דור לא התחיל כך׳ בחוסר־כשרון כזה ובגסות כזאת. מעריץ היה את רובנס ואת דלקרוא. ולפרי הערצה זאת תסמרנה שערות המסתכל. התחלתו אינה כהתחלת אמן משנות הששים וגם לא משנות התשעים׳ אלא של ימינו אלה. בימינו מצויים מתחילים כאלה. אבל גם כיום קשה למצוא צעיר׳ שאינו נזקק למגמות דורו ואפילו לא לסיסמאות של דורו׳ כמו שאנו מוצאים זאת אצל סזן. כך עברו שנים אחדות בגולגלות מטושטשות ובמוטיבים כתותים ונוספו על זה מגמות ממגמות שונות ולא הגיע לכתיבת־יד שלו. סוף־סוף פסקו הגולגלות המרוחות׳ אבל הצורות השחורות מעשה־בארוק לא פסקו ונעשו יותר ויותר מרוחות. מסגנון הבארוק שבהן ניטל הכתית ובמקומו באה עקמומית מעפילה וכרסנית של פישוק ותנופה׳ ומתוך התנופה קרע בצורת זוית חדה - חלומו של הוזה שאטרו פיו והוא מדבר שיר. וכבר נשמע כאן צלצול־מה. הצבע הולך ומתפשט׳ טשטושו ניטל הימנו׳ הכהה שבו נעשה לשחרורית מאירה לגבי שאר צלילים עמוקים והנה לפנינו נגודים עזים בתוך עולם מצומצם של צלילים הבוקעים ועולים בקול רם ביותר. פעולת הצבעים מורגשת אפילו בשעה שכוונת הציור סתומה. העין תמלא מראות שטחים רחבים של צבע ירוק׳ ירוק עמוק׳ כהה מאזמרגד׳ כתום כתאנת־חוה׳ כחול קר׳ לובן שמן ומבהיק. קדמה עין לשכל וכבר קלטה. אילו אפשר היה להתעלם מן הצבעים - אבל אין להתעלם מהם׳ לא ישאר הרבה אם נתעלם מן הצבעים. וגם אי־אפשר היה להרכיב את הצבעים באופן אחר. לא יצוירו כלל ברישום אחר. אין להפריד הרמוניה זו מעל הציור׳ לא הצבע בלבד עושה את הצבעוניות. ולבנו אומר לנו׳ שאולי חלוקת החומר וסידורו חשובים כצבעים׳ ואולי עוד יותר מהם. שמא העיקר דוקא באור וחושך המשמשים בערבוביא או במזיגת הצורות הישרות והמונפות. וכאן עלינו לרמז במלים מועטות על המניעה העיקרית בפני הבנה פשוטה ביותר של סגנון מזן ועל הסגולה העיקרית של כתב־ידו בכל תקופותיו-זהו כחו של סגנון הבארוק שלו בציור החלל. כנגד כל משפט נחפז מצדנו מתקומם התוכן של כל ציור בעומק. רגילים אנו לציור שבשטח בלבד. ואילו הגושים של סזן׳ אף־על־פי שהם כבלויי־סחבות׳ נרתעים הם לאחוריהם ומתבצרים באיזה חלל׳ שאפילו גדולי־הציור שלנו׳ העשירים בחזיונות של ממש׳ נמנעים ממנו בעל־כרחם׳ ומה גם בעלי האמנות־של־שמוש שבדורנו. לא הקישוט הכהה מאיים עלינו ומושך את לבנו אצל סזן - כחו פוסק אחרי מעט הסתכלות. כפותים אנו אל ההמיה הרת־החיים של הגושים המשועבדים והרומנים. יש תנועה בהדר זה• קצב אטי כאן׳ קצור הריטמוס הרגיל. מאיזה מקום שבציור מסתכלת בך הויה שראית אותה או שחלמת עליה בשכבר הימים. אין אתה מרגיש במקום all