Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1895-01-01 · חוברת ג · p. [Seite]

מצרור־הכתבים (ממי שהיה מורה לילדי ישיון וסופר עברי) תולדות־הבתבים. בשעה הששית בבקר בא אלי רבי תנחוס-הסורה, שהיה, לפרקים, גם סופר במכתבי-עתים עברים ואמתחת גדולה מתחת לאצילות ידיו. הכרת פניו ענתה בו, כי מהפכה גהיתה בגפשו ודבר פתר וגבבד מאד יצוק ברוחו. לא רק חזות פגיו נשתגה, אבל גם בגדו ופאות ראשו הארוכים והסרוחים נהיו בן לילה למקוצרים ולטקוצצים. מזקנו, שהיה מגודל פרע, נשאר רק מחציתו וצורה חדשה, כדמות חצי-עגול, קבלה מידי המספרים. סוף דבר, רבי תנחום גד-פך כלו, מכף רגלו ועד קדקדו, לברידדחדשה וישגה דרכו וטעמו, עד שכמעט לא הכרתיו בסקירה הראשונה. — מה זה היה לך רבי תנחום? — קראתי בתמהון. — באתי לקחת ממך, ירידי, ברכת הפרידה, כי היום בערב אני יוצא מזה לדרך רחוקה, מאד רחוקה, היום בערב... — היום בערב? אבל הלא אחרת חשבת? לאן' תשים פניך?... — לא לארץ ישראל מגמת פני! חדשה תשמע מפי היום! אנכי נוסע ל... אתה יודע אנה? אני יוצא לאמריקא! אל תתפלא ככה. רבות נלחמתי בנפשי בייטים האחרונים. רבות הגיתי וחשבתי, ותחת אשר אויתי ושאפתי עד כה בכל תשוקת נפשי ללכת לארצנו הקדושה ולעבוד את אדמתה בזעת אפי ובדמי לבבי, גמרתי עתה אמר להרחיק נדוד לאמעריקא. הנך מביט אלי בתמהון, הנך משתומם על החלטתי האחרונה, אבל הרגע גא, ידידי׳ אנכי לא שניתי וממחשבתי הראשונה לעבוד את אדמתנו הקדושה לא שבתי. אבל עתה נוסע אני לאמעריקא, אך הנה לי את ידך ונכרתה ברית ואל עליון יהיה עד בינינו, כי עוד נתראה פנים על אדמתנו הקדושה. יודע אנכי כי עתה, כאשר תבוא העת המוכשרת, תלך לארץ ישראל על מנת להשתקע שם וגם אני אבוא אליך עם בני ביתי לעבוד שם את האדמה ולהשקותה בזעת אפי ובדמי לבבי, אך עתה הולך אני עם כל בגי ביתי לאמריקא ואתה, ידידי, אל תנסה נא את פיך להוכיחני במלים ולהשיבני מדרכי כי עתה הולך אני לאמריקא, רק לאמריקא, אך ממחשבתי הראשונה לא שבתי, הנני עוד חובב ציון כמקדם... דברי תגחום־הסופר או המורה שהיו נאמרים בנשימה אחת, ברגש עמוק ובניב שפתים של איש המבקש על נפשו העירו בי חמלה מעורבה בצחוק קל. ' 10 1 מסזרח ומסערב